נשאר כדי לרגל, לא יוכל כרגע לגלות למצרים שום דבר שאין הם

יודעים״.

הנער, שלא הבין דבר מן הנעשה, הסתכל בעיניו המבוהלות בחבורת החיילים הפרועים ומגודלי הזקן. ״זה הכפר שלי!״ מלמל בערבית, ״שלי! שלי!״.

רפי הסתכל בו. בפיו עוד נשאר טעם-הלואי הטפל מקודם. הנער מצא חן בעיניו. יתכן שהוא יתום. אם יצטרף אל שאר הפליטים ירעב כמותם. נצנץ בו רעיון.

״אולי נשאיר אותו אצלנו ?״ הציע.

החברים הסתכלו בו כאילו נטרפה דעתו, דבר המתקבל בהחלט על הדעת אחרי קרב. ״מה פירוש, להשאירו כאן ? מה נעשה בו ? שבכל רגע יוכל לברוח אל האויב ולמסור להם ידיעות?״

רפי ניסה לשכנע. ״כל ענין הריגול - שטות. סתם רעיון משוגע שבצבץ לכם בראש. ואם הילד ישאר כאן״, סוף סוף מצא את הנימוק המפתה, ״הרי יוכל לשרת אותנו, להביא אוכל, לנקות את הכלים ובכלל להקל עלינו את החיים. למה נשלח אותו לשרת את המצרים ?״

״דוקא רעיון!״ אמר שמוליק, ובזה נפתח הויכוח הכללי. חיש מהר, נוצרה מפלגה אנטי-חסנית ומפלגה פרו-חסנית (חסן היה שם הנער, אם לא שיקר בחקירה). והמפליא היה, שדוקא הפראים שבפלוגה הצטרפו למפלגת הבעד. ובזאת הוכרע, בעצם, הוויכוח. חסן נשאר.

*

הכפר שכן על תל בעל מבנה מוזר, אחד התלים המקשטים את דרום הארץ, שמתחתם קבורות ערי ישראל ופלשת העתיקות. מרבית הבתים נבנו בשפוע התל. על פסגתו, מקום המאפשר תצפית נהדרת על כל הסביבה, היו כמה בנינים הרוסים מתקופות קדומות יותר. למרגלותיו, ליד המעין והחורשה, נבנו לאחרונה בתים חדשים אחדים שהיו שייכים, כנראה, לאכרים אמידים יותר.

מטה הפלוגה השתכן, כדרכו, בבתים היפים יותר ליד המעין. לידו נשארו המטבח, המקלחת הניידת, הקנטינה והמחלקה הראשונה. שתי

240