״אבו-מוסה״, לחש, אך קולו הדהד בחדר הקטן, ״אתה שומע אותי ? זה אני, חסן, איבן-דרויש...״
הדמות מלמלה משהו. נראה שלא שמעה את דברי חסן כלל. ״אתה צריך לזכור אותי. אני חסן, אתה לימדת אותי לקרוא ולכתוב...״
הדמות התרוממה במקצת והתישבה. היה זה ערבי זקן מאד, בעל זקן לבן דליל. זקן ועיוור. הוא חייך וגילה שתי שיניים ששרדו בפיו. ידו גיששה באויר עד שמצאה את ראשו של חסן וליטפה אותו. ״חסן,״ מלמל, ״חסן איבן דרוויש. אללה יסלמק״. ״הם כולם ברחו״, התיפח חסן, ״כולם ברחו והיאהוד צוחקים להם.
רק אתה נשארת.״
״אינשאללה״, מלמל הזקן. לא היה ברור אם הבין את דברי חסן. ״הבאתי לך אוכל״, המשיך חסן, ״אתה שומע ? אוכל טוב. לקחתי אותו מן היאהוד. אביא לך עוד מחר. כל הזמן אביא לך.״ הזקן ליטף אותו ולא אמר כלום.
רפי נרתע. מישהו נגע בו מאחור. היה זה ישראל. גם הוא ראהו מן החלון.
התרחקו מן המקום וחזרו אל הג׳יפ.
במכונית פרץ ישראל פתאום בצחוק. ״עוד משוגע סנטימנטאלי כמוך!״ צחק, ״הדבקת אותו כבר!״ אך הצחוק צלצל משום-מה כמעושה. ״אין דבר! העיקר שהוא יחזור!״ הוסיף והפנה את הג׳יפ.
מעבר לפעולות ולהרהורים היינו בג׳סיר את חיינו הרגילים. היו לנו אהבות ומריבות, היה לנו ״בית״ לחיות בו, היו בחורות שיכולנו לריב עליהן. ועל הכל רחפה הסיסמא הגדולה, שהיא יסוד היסודות של הווי הבסיס הקרבי - ״אכול ושתה, כי מחר נמות...״
את הימים האחרונים בג׳סיר ניצלתי כדי להביע בסיפור קטן את ההוי המוזר הזה. כי ידעתי - חיים פשוטים אלה בבסיס הקרבי, חיי חרות, שיתוף ורעות, זכרם ישתמר ברבות הימים בלבנו יותר מאשר הסכנות והסבל של הקרב.