14 באוגוסט, 1948. ג׳סיר.
אם תלך לאורך הרחוב הראשי של ג׳פירה, מן המטה הקרבי של הגדוד ועד לבית הלבן, בו שוכנת מחלקת המשוריינים, תעבור ליד בית-חימר בעל שתי קומות ומרפסת עץ. מן הסתם לא תסתכל בו שנית, כי מלוכלך ומזוהם הוא ככל שכניו, וגם הריח הערבי האופיני אינו חסר לו.
אך אם מחונן אתה בחוש הסתכלות, או אם עברת לא מכבר קורס לסיירים, תשים לב שמתחת למרפסת מפוזרות ברחוב קופסאות ישנות של סיגריות ״נחשון״, עטיפות של סוכריות ״שקם״ ושיירי אוכל שונים, שנזרקו מבעד לחלון בגמר ארוחה עצלנית או קומזיץ לילי. על נקלה תסיק את המסקנה שמצויים דיירים בבית זה, ולא סתם דיירים אלא חיילי צבא ההגנה לישראל.
היה זה שלמה, שגילה את האפשרויות הסמויות מן העין של הבית. חיצוניותו הבלתי-מפוארת לא הטעתה אותו אף לרגע. ״אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו״, חשב. ואכן חושו הבריא, שנתעצם בעשרת חדשי ההוי הקרבי, לא הוליכנו שולל. אחרי שחצה את החצר האחורית ועלה במדרגות העץ, שנראו כאילו עמדו להתמוטט בכל רגע, הגיע למקום שמצא חן בעיניו - חדר מלוכלך אך נאה, ומרפסת העץ. ״ארמון ממש״, מלמל לעצמו. וכך נקרא המקום מאז - ״הארמון״.
שלמה הזעיק את איסר חברו, וזה שוב הזמין את יששכר, התושב השלישי של הג׳יפ. יחד נגשו למלאכה. שני דליים של מים יקרים, חצי פח של די. די. טי. ושרידיו העלובים של מטאטא משרד-הקשר הפכו את החדר למקום מגורים נאה למדי. יתכן שאזרח המתגורר בשדרות רוטשילד בתל-אביב לא היה מוצא בחדר זה יופי רב, אך בעיני איסר, שלמה ויששכר, שהתרועעו במשך עשרה חדשים עם פרעושי כל הכפרים שבדרום, נראה כסניף מלון המלך דוד לפני הפיצוץ.
משנוקה החדר לשביעת רצון בעליו הופקד עליו יששכר כשומר, ואילו איסר ושלמה יצאו ״למסע-ארגון״. שאר אנשי פלוגת הפשיטה