כחיי ילדים. עתה הבינה את הגאוה הילדותית בחדר העלוב הזה, את הצ׳יזבאתים המפוצצים שנפסקו לפתע באמצע ופינו את מקומם לשתיקה מלנכולית, את הלגלגנות המלאכותית אשר כה קשה היה לה להחליט, אם מהפה היא על אידיאליזם קיצוני או ציניות קיצונית.
אותו ערב, שעה ששלמה ויששכר נחרו מתחת לשמיכותיהם, ניגשה חוה לאלונקתו של איסר. בידו ליטף את גבה ושעה ארוכה ישבו והסתכלו בראקיטות הצבעוניות, שהתנשאו אי-פה ואי-שם מעל לפלוג׳ה, בית-עפא ועיראק-סווידאן.
*
״מה קרה ליששכר?״ שאל איסר את שלמה בחוסר סבלנות.
״מה יש?״ ענה בתמימות. אולם גם הוא ידע שמשהו קרה ליששכר - הוא החל פתאום לגלות כשרונות מיוחדים במינם בדיבור, ביחוד בשעה שחוה היתה נוכחת, מספר הלצות מפוקפקות באידיש, שפה שהיתה זרה לאיסר אך חביבה על חוה, ולא הניח לאיש לישון בערבים. מצב רוח מבודח זה היה מחליף תכופות ברגזנות מוזרה, ואז היה מתקוטט כילד קטן על ענינים של מה בכך - תורו של מי הגיע לרדת לרחוב ולקחת את האוכל ממכונית המטבח, תפקידו של מי הוא לנקות את מקלעי הג׳יפ, ולמי שייכת המחצלת אשר ״אורגנה״ בסיור האחרון ליד כארטיה.
שנוי פתאומי זה ביששכר ניכר לראשונה עם הופעתה של צפורה. צפורה היתה ״אשתו״ של שלמה, חברתו בקבוץ אשר אתה חי למעלה משלש שנים מבלי להזדקק לאשורם של הרבנות והקדוש-ברוך-הוא.
כיצד הגיעה זו לג׳פירה? אכן, היה זה שיא עלילותיהם של איסר-שלמה. שלמה זה, אחרי שנמאס לו להסתכל באידיליה של איסר וחוה, החליט ביום בהיר אחד שיש להביא למקום את אשתו. כיצד מביאים אשה - ״ציבילית״ - לבסיסה הקרבי של פלוגה לוחמת? אין פשוט מזה. אחרי סיור מיוחד ״קפץ״ הג׳יפ לתל-אביב ולקח אותה. הרס״פ ראה אותה ושאל בדרך אגב מה מעשיה כאן, ונענה שזו נמצאת בדרכה לקבוץ הסמוך והתעכבה לשעה קלה