״איסר...״ התחיל בקול משונה, והפסיק.
״כן, יששכר...״ ענה איסר.
יששכר רצה להושיט לו את ידו, אך הג׳יסטה נראתה לו מגוחכת מדי, וגם לא היה בה צורך. שניהם שתקו.
בכל זאת חייך לו שלמה, מאחורי גבם.
מבסוט היה מעצמו, כאילו ביים הוא את הסצינה הזאת.
והג׳יפ גלש קדימה, באפלה הסתומה.
הגדוד היה צריך לרדת מן המשלטים ב-18 באוגוסט. לאותו ערב נקבעו מסיבות לכל פלוגות הגדוד במחנה. לאריה שפאק היתה האמביציה לערוך מסיבה של ״שועלי שמשון" אשר תעמיד בצל את מסיבותיהן של שאר הפלוגות. לפיכך שלח את שלום כהן ואותי למחנה יומים לפני שיבת הפלוגה כדי להכין ״תכנית״ מתאימה.
ניצלתי את היומיים כדי לכתוב מערכון רציני. זה מכבר התנגדתי לאופין של הלהקות הצבאיות, שהשתדלו לפטם את החיילים בתכניות ״משעשעות״, מבלי להעלות לפניהם את הבעיות הרציניות של חייהם. שרות התרבות של הצבא, שהצטיין תמיד בריחוקו מן החייל הקרבי ובחוסר כשרונו לדבר אל לב החזית, היה סבור כי אסור לחייל לראות על הבמה את החויה בה חי. רציתי להזים סברה זו וכתבתי מחזה ״טראגי״ בזעיר אנפין - ״לידתו של גבור״.
אולם קרה כאשר עלול לקרות בצבא - ה״שחקנית״ שהיתה צריכה לשחק את התפקיד העיקרי היתה אלחוטאית והשתייכה לפלוגת המטה. ברגע האחרון התנגד מפקד פלוגת-המטה להופעתה בפלוגה ״זרה״. המערכון לא הוצג. (זמן רב אחרי-כן מיזגתי אותו ושני סיפורים שכתבתי בג׳סיר במחזה גדול יותר - ״ג׳יפ מס׳ 5״.)
ביום האחרון לפני המסיבה אירע דבר שנתן למסיבתנו אופי דראמאטי יותר מכל מחזה - הג׳יפים הוזעקו להעביר שיירה שניה לנגב, השיירה נתקלה במארב אויב במקום שעלינו על מוקש בשיירה הראשונה. בקרב שהתפתח נאלצה השיירה לסגת לבסיסה ואילו מחלקת-החוד של הג׳יפים נותקה והמשיכה את דרכה לנגב. השמועה אמרה שאחדים מאנשיה נפצעו.
כשהחלה המסיבה נכחו עשרות אורחות שבאו מתל-אביב, פצועי הפלוגה ומוזמנים אחרים - אולם למעלה ממחצית אנשי הפלוגה חסרו. הובטח לנו כי יחזירום עוד הלילה באוירונים. מאחר שבקרבת מקום היה שדה-תעופה שהמה מרוב תנועה, היינו שומעים כל כמה דקות את טרטור המנועים של