יתכן שכאן ההבדל בין הקורס הזה לבין אלה אשר קדמו לו. חניכיו הם ותיקי הקרב. כל אחד מהם עבר את בחינתו במצבים קרביים מיואשים, ועמד בה. גם המדריכים ותיקי-קרבות הם. ובידם ספר העולה על כל ספרי ההדרכה - ספר הנסיון הקרבי של צבא ההגנה, בו רשומים הנצחונות והמפלות, ההישגים והשגיאות.
האנשים אשר באו ״להשתפשף״ במחנה זה, בהכרה מלאה באו.
לא אותות הדרגה מושכים אותם - יודעים הם כי בקרב קובע האדם, לא הסרט. יתכן שרבים מהם יכלו ״להסתדר״ בעורף אילו רצו בכך. יודעים אף יודעים הם מה אכזרית אחריותו של המפקד בקרב. ובכל זאת בחרו בדרך זו. אם תגיד להם כי אוהבים הם את הקרב, יסתכלו בך כבמשוגע. אם תגיד כי חשקה נפשם בפיקוד, יחייכו על כך שאדם יהא מסוגל בכלל להעלות דבר כזה על דעתו. אך על שום מה באו, אחרי ככלות הכל ? משהו דחף אותם, משהו שקשה להסבירו - מין גאווה נסתרת ובתולית של האדם הקרבי, זו החבויה עמוק, עמוק מתחת לשכבות של שויץ וצ׳יזבאת, מעט הרגשת אחריות, מין הכרה מטושטשת שכך נאה לו לאדם הגון, ויקח האופל את העולם כולו.
הם יושבים באוהל הגדול, פניהם עייפים ושחומים, עיניהם נעוצות בפניו של דוד שני, מפקד הקורס, מגינה של עיבדיס, המדבר על נושא סתום שמו ״מנהיגות״, ואתה, היודע כי מתר יהיו אלה אחראים לחייהם של מאות צעירים בקרב, שואל את עצמך: היוכלו ? היעמדו במבחן ? ואתה בודק פנים אחרי פנים ואומר לעצמך: כן, עמוד יעמדו.
אוירה של רצינות שררה בקורס. כל אחד מאתנו הרגיש מה רבה האחריות שיקבל על עצמו בתום האמונים - האחריות לחיי אדם בקרב. כל אחר ניסה להגדיר לעצמו את טיפוס המפקד האידיאלי, כל אחד ביקש לברר בלבו כיצר ינהג הוא בבוא היום. אחרי יום אמונים מפרך, שעה שרבצנו על מיטותינו באהלים, התוכחנו בינינו על נושא זה. ואט-אט התגבשה בויכוחים אלה דמותו של מפקד עממי, מנהיג ורע לאנשים, עצמאי כלפי הממונים עליו - מפקד שיגלם את כל התכונות שציינו את החטיבה כחטיבה קרבית.
לפני זמן רב, אחרי מותו של מנחם ברוצקי בעיראק-סואידן, כתבתי סיפור על טיפוסו של מפקד האהוב על אנשיו. עתה כתבתי סיפור זה מחדש, ונסיתי להביע בו את מחשבותי על אופיו של מפקד קרבי אמתי.