16 בספטמבר, 1948. קורס מם-כפים.
״איני יודע איד הוא עושה זאת״, אמר המ.מ. ישראל בקנאה מהולה בתמהון. ״כשאנשי צריכים לעבוד במטבח הם חולים כולם, ואצלו הם שוטפים את הכלים ושרים. אצלי דרושים שלושה מם-כפים כדי להוציא את האנשים מן המיטות בהשכמה, ואצלו הם קופצים כאילו מתגעגעים הם לריצת-בוקר. בחיי, מכשף ממש!״
״אני אומר לכם״, התערב המ.פ. שמואל בשיחה, ״הוא מסית את האנשים. פשוט מקלקל אותם. יודעים אתם מה עשה אתמול ? אכל על שולחנם של הטוראים הפשוטים והשאיר את המם-כפים לבדם ליד שולחן המפקדים!״
המ.פ. שמואל הרים את ידיו בהתרגשות. הוא תמיד התרגש בדברו על מנשקה, ופירוש הדבר שהתרגש בכל עת שהותו במועדון הקצינים. שהרי מעולם לא דיבר שם על נושא אחר.
מנשקה זה, יקחהו האופל! המציא לעצמו שיטה חדשה של פיקוד ומצפצף על העולם. אמנם, חבריו לא יכלו להכחיש שמחלקתו היתה הטובה ביותר בקרב, שהסתערה על האויב כאילו חתמה הסכם עם מלאך המוות לבל יפגע בה. אולם אחרי הקרב נתן לה מנשקה פריבילגיות שלא תיאמנה.
״זה לא יכול להימשך״, אמר שמואל, והרים את קולו הנרגש כדי שהמג״ד, שישב בפינה השניה של מועדון הקצינים, ישמע אותו. "האדם הזה מכנים לנו דמורליזציה. אי-אפשר לפנק כך את הטוראים הפשוטים מבלי שזה יתנקם...״
המג״ד הגביה במקצת את גבות עיניו והעמיד פנים כאילו לא שמע את הדברים. הוא לא אהב את שמואל, המפקד השמנמן של פלוגת המטה, שמעודו לא יצא לקרב. ריח העורף נדף ממנו, והוא היה הראשון שענד את הסרטים החדשים על כתפיותיו. אך במקרה זה צדק, צדק בהחלט.
אין ספק, מנשקה זה מגדיש את הסאה. מילא, אם לא נאה לו