המלחמה, בה בשעה שחבריו הצליחו בקושי להתרכז די צרכם כדי לקרוא את ״מערכות״.
שמואל התנפח. ברור היה שהוא מתכונן למהלומה המכרעת. ״חבל, באמת חבל״, אמר בהבעה רבת משמעות. ״והרי רצינו כולנו שתסביר לנו מדוע אתה אוכל עם הטוראים הפשוטים ליד אותו שולחן. זה היה מענין אותנו מאד, והיינו אולי לומדים משהו...״
ההתגרות הצליחה, מנשקה הסמיק, והצלקת על מצחו היתה כצבע השמש השוקעת. ״ובכן, זה המרגיז אתכם? שאני אוכל עם טוראים פשוטים ? טוראים פשוטים, מה ?״ נראה היה לרגע כאילו יאבד את השליטה על עצמו, אך קולו נעשה רק שקט יותר.
״האם אתה היית בעיבדיס ? סליחה, שכחתי שהחזקת אז בתפקיד חיוני בבית רומנו בתל-אביב. ובכן, אני במקרה הייתי שם. זה היה לגמרי לא נעים, האמן לי, זה היה גיהנום. תותחים מטווחים, מרגמות, אוירונים, טאנקים, הסתערות אחרי הסתערות. ועל הגבעה היו שמונים טוראים. טוראים פשוטים. כלומר, בבוקר היו שמונים. בערב נשארו רק עשרים. ולמחרת בבוקר באו שוב שמונים, והם ידעו שעד הערב ישארו רק עשרים. ובכל זאת הלכו, ונשארו. וכך נמשך הדבר ארבעה ימים רצופים.
״מדוע? אני שואל אתכם, מדוע? האם לא יכלו להשתמט ? כל אדם הפוחד מפני המוות יכול איך שהוא להשתמט. או שמא נשארו בגלל ה״בולשיט״ שלכם, זה אשר אתם קוראים לו משמעת ? תאמינו לי, כל זה נעלם בשעה שהפגז הראשון מועך את ראשו של חברך בשוחה. או אולי חושבים אתם שהשפיעו הנאומים ה״ציוניים״ של קצין התרבות? הם התנדפו בקרב הראשון, שהוא לא השתתף בו.
״ובכן, מה החזיק אותם שם, באותו גיהנום ? אני אגיד לכם מה - ההגינות הפשוטה של האדם, הכבוד העצמי של הטוראי הפשוט, כן, של הטוראי הפשוט. הוא לא התחמק ולא השתמט ולא ברח ממות רק מפני שלא רצה לעזוב את חברו בסכנה, להכתים את שם יחידתו, פשוט מפני שהיה לו קצת מצפון. זה הכל.
״והנה אתם באים, חכמים שכמותכם, ודורסים את האישיות של