הטוראי הפשוט הזה, את הכבוד העצמי שלו, את כל המחזיק אותו באש תופת. אתם עושים אותו למכונה, הנעה על פי פקודתכם, ונדמה לכם שכבשתם את העולם. אולם אם מחר תהיה עיבדיס שניה ויפגיזו את המכונה הזאת במשך עשרים וארבע שעות ויסתערו עליה בטאנקים, אז תתמוטט ותתפרק. שום דבר לא יחזיק אנשים כאלה בקרב, אתם שומעים? לא ה״בולשיט״ שלכם ולא עמידות הדום שלכם ולא ההצדעות שלכם ולא העלים שלכם״.
במועדון נשתררה דומיה מוחלטת, כבמועצת הגמונים שהאזינה זה עתה לוידויו של כופר. מנשקה התקרב אל הדלת, אך לפני צאתו פנה, העיף מבט על פניהם הנדהמים של הקצינים, והוסיף:
״לפני חודש, באישדוד, נשארתי פצוע בשדה, חמשה מטרים לפני קוי המצרים. ארבעה טוראים פשוטים, פשוטים לגמרי, התנדבו להוציא אותי. אחד מהם נפצע. אלוהים ירחם עליכם אם תצאו לקרב ולא יהיו אתכם טוראים פשוטים כאלה, אלא חבורה של רובוטים חסרי כבוד עצמי...״
בלילה השגי יצאה הפלוגה לפעולה.
המשימה היתה לכבוש בנין מבוצר של האויב, אחת מתחנות המשטרה הגדולות שהאנגלים מסרו לערבים.
המחלקה של מנשקה היתה צריכה להוות את הגל הראשון של הפורצים. היה עליה לזחול לעבר גדר הבנין ובשעה שטור משורין ירתק את אש האויב, - לפוצץ את הגדר ולכבוש את הבנין.
האנשים זחלו כמעט שעתיים בחשכה. מחלקה אחרת היתה מתעייפת וזונקת בקפיצות. אך אנשיו של מנשקה הורגלו לזחילות באמונים אין-סופיים, ולפיכך הגיעו אל הגדר כמעט בלי אבדות - רק שלושה נפצעו ונחבשו במקום.
קרוב לגדר התחפרו האנשים במרפקיהם ובנעליהם. בשדה לא היה כל מחסה טבעי. הכדורים זמזמו מעל לראשיהם, המרגמות שאגו, המקלעים טרטרו. הדם רתח, קשה היה לשכב על הארץ ללא תנועה האנשים נכספו להסתערות הגדולה שתשים קץ למתיחות איומה זו