נגבה. מי ניצח בו ? מה ניצח בו ? ניצח בו רוחו של הפרט, של אותו בן רחובות או ראשון לציון או תל-אביב, אשר מתוך גאוה אישית, מתוך הגינות אישית, מתוך הכרת כבודו האישי, החזיק מעמד בתנאים אשר ספק אם חייל בן אומה אחרת היה מחזיק בהם מעמד, - עם רובים ומקלעים נגד טנקים, מרגמות, תותחים ומטוסים.
אם תשבור את כבודו האישי של החייל הזה, של הטוראי הזה, שבור תשבור את עמוד השדרה של הצבא כולו. שום משמעת, שום מכונה, שום תקנות של משטר ונוהג אינם יכולים לשמש לו תחליף. זה טבעו של האדם העברי, הארצישראלי, שאינו דומה לאותו רוסי או קאזאכי, בן האכרים, שאפשר היה להשתלט עליו ע״י הוצאתם להורג של פחדנים לעיני היחידה.
המנהיגים הקרביים שלנו לא היו אלה אשר ידעו לדרום את הפרט, להשפיל אותו, לשבור את רצונו, אלא אלה אשר ידעו לטפח אותו, לנטוע בו גאווה כפרט-לוחם וכחבר של יחידה לוחמת, שעשו אותו שותף בצבא ובהישגיו. ואת זאת אי אפשר ללמוד מפאנפילוב.
אין פירוש הדבר שאפשר לוותר על ציות ומשמעת. המשמעת דרושה. הציות דרוש. החישול דרוש. אך משמעת אין פירושה עריצות, ציות אין פירושו כניעה לרגש הגדלות, חישול אין פירושו "רכיבה״ ו״שפשוף״.
לפיכך, נלמד מפאנפילוב, אך אל נחקה אותו בדברים חיצוניים. יש לנו מסורת צעירה אך בריאה, שצמחה בפלמ״ח, בגבעתי ובשאר היחידות הקרביות שלנו. נלמד את אשר רצוי ללמוד, את המתאים לרוחנו.
אך אל נהיה עבדים לדפוסים זרים.
באחד הימים ניקלע למחנה גליון ״הבוקר". ובו מסמך מזעזע - הספד של הד״ר אליעזר רחמילביץ על בנו, יעקב רחמילביץ, החובש הפלוגתי שלנו, שנהרג באישדוד.
וזו לשון ההספד:
מפקדיך, בני, לא הזכירוך, חבריך לא הספידוך וגדודי ההגנה, אשר שנים רבות היית בשורותיהם, לא עמדו דום לכבודך. גם חבריך לפעולה שכחוך,