בהגיע ידיעות אלו הודענו גלויות - בפקודה או בלא פקודה נעזוב את הקורס ו״נערוק״ אל גדודינו. ארזנו את חפצינו הדרושים ביותר בילקוטים קטנים ונתנו את האות - הלילה נצא את הקורס.
ברגע האחרון ״נכנעה״ החטיבה. אמנם סירבו לפרק את הקורס ולהחזיר את האנשים לגדודים, אך ניתנה לנו פקודת-הכוננות - הקורס כולו יצא לחזית כפלוגה קרבית.
*
המכוניות העבירונו דרומה. ברטט ראינו את משלטי-העוז המצריים שנכבשו - את המשלט 113 ואת משלט הצומת, שבמשך חדשים כה רבים היו גבולה של ארץ-ישראל. נכנסנו ל״חוץ לארץ״ - לנגב שהיה עד אתמול מנותק ומבודד.
בכל מקום נשארו הסימנים של אימת הקרב. כלי-נשק שבורים, מתרסי-תיל מבותרים, בונקרים מפוצצים, וגופות - גופות ההרוגים שטרם הספיקו לקברן.
*
הוטל עלינו להחליף את הפלוגות המבותקות שכבשו את חוליקאת. החזית כולה ציפתה להתקפת-הנגד של המצרים. ידענו שחטיבה מצרית שלמה כותרה באישדוד ובמג׳דל, ושלא תכנע ללא מאמץ נואש להיחלץ מן הכתור. התחפרנו, התבצרנו, הצבנו את מכונות הויקרס שנלכדו מידי האויב, וצפינו לבאות,
השדה מסביבנו היה מכוסה חללים מצריים שאיש לא הספיק עוד לקברם,
היה במחזה זה כדי לעורר הרהורים פאציפיסטיים גם בלב הנוקשה ביותר.
21 באוקטובר, 1948. שוחה בחולייקאת.
מעבר כביש עזה-מג׳דל עולה תמרת עשן. האנשים מתכופפים בשוחות. הפגז בא בשריקה חדה ומתפוצץ במרחק עשרה מטרים. הראשים מתרוממים שוב. איש לא נפגע. השוחות האלה, שנחפרו על-ידי המצרים בקפדנות, לפי כל כללי המקצוע, טובות הן.
למרגלותינו משתרעת השפלה הגדולה של ארץ-פלשתים. לפנינו הים הכחול. מימין - מג׳דל, מרכז האויב המכותר. משמאל - ניר-עם, גבר-עם ויד-מרדכי. אי-שם בצפון קורצת לנו משטרת עיראק-סוידאן, כאילו רצה האויב להזכיר לנו שהקרב עדיין לא נסתיים.