*
התבונה הבולטת ביותר של ימי נחשון היתה היחס בין מפקד לחייל. באותם הימים לא היו לו, למפקד, עלים וסרטים. פסוקים כגון ״לטוראי אסור...״ או ״הטוראים חייבים לעשות...״ לא נשמעו עדיין. הטוראי לא היה כלל טוראי, אלא חייל לוחם, והמפקד ישן אתו באותו אוהל (כשהיו אהלים) וסיפר לו צ׳יזבאת על קרבות שהיו, על אבו-כביר, יעזור וסלמה, ולא היה אלא חבר שהתנסה בקרב והמשפיע בכוח אישיותו.
מתהלכות כיום אגדות על הוסר המשמעת של הימים ההם. אגדות אלו, במשרדי-העורף נוצרו. המשמעת הקרבית בימי נחשון היתה בלתי מעורערת ובלתי-מפוקפקת. היא לא נשענה, אמנם, על סרטים ומ. צ., אך היה לה משען חזק לא פחות: - הכבוד למפקד הטוב, למפקד ש״יש לו דם״. היתה זו משמעת של בני-חורין, של חיילים נאים, אשר המפקד היה גאה להובילם אלי קרב ובטח בחם בכל צרה.
זכורני: אותו יום בבסיס הקרבי, זמן קצר לפני סיום הפעולה, כשהופיע בפעם הראשונה מפקד חדש ענוד פסים, עת נשמע בפעם הראשונה הצו: ״קצינים, תפוס מקום״ - לא רק בעינינו נראה הדבר משונה. הוא נראה משונה גם בעיני מפקדינו, שהיו אתנו בקרב.
*
תכונה שניה של ימי נחשון היתה חוסר העורף הצבאי. זה התבטא בארוחות של סרדינים ובולי-ביף ובנשיאת משאות על הגב. אך זה התבטא גם באוירה שונה מאד מזו הקיימת בצבא כיום.
בחזרנו לחופשה העירה היינו אנחנו לובשי המדים היחידים. התהלכנו ברחובות, כשכובע-הגרב מלוכסן על ראשנו, והיינו מלכים. בבית הקפה לא שאלו אותך מכריך אם יש לך עלים או סרטים. הם שאלו אותך אם נמצא אתה בחזית או לא. היותך בחזית ולא היותך בעל עלים קבעה לגביך.
לא עלה על דעתו של איש, שג׳וב נאה בעורף נוח יותר מאשר לשכב באוהל רטוב בחזית. כאפסנאי או סמל תרבות, יצאת לקרב ככל האחרים - איש לא חשב אחרת, ופחות מכולם אתה בעצמך.