בקיצור, התיאוריה שכך-וכך חיילים חייבים להיות בעורף על כל חייל בחזית לא נוצרה עדיין. לא קנאנו ביושבי העיר, הרגשנו את עצמנו נישאים עליהם - וכך ראונו גם האחרים. וזה היה, אולי, יסוד המוראל של החזית.
*
באו ימים אחרים: - תותחים, אוירונים, טאנקים. כובע-הגרב נעלם, ובמקומו הופיע כובע-הפלדה. יתכן שהפלדה יעילה יותר מאשר הצמר, להגן על ראשך. אך הפלדה קרה היא, כובע אחד דומה למשנהו, אין בו עוד אותו קו של אינדיוידואליות שציין את אלפי כובעי-הגרב אשר אף אחד מהם לא דמה למשנהו.
אין ספק: - היה צורך להחליף את כובע-הגרב בכובע הפלדה.
אך האם לא היתה אפשרות לשמור על רוחו של כובע-הגרב, על רוחו של נחשון, על רוחו של צבא לוחמים בני-חורין גם בתקופה שחייבה את הפלדה ?
הקורס הסתיים ב-6 בנובמבר.
כתום הקורס נשלחנו לבסיס הקרבי של גדודנו, שחנה אותה שעה בין חורבות כוכבא. בעברנו בכביש ליד משטרת עיראק-סואידן עצרנו חייל שעיניו זלגו דמעות-גיל, והודיע לנו שזה עתה, לפני רבע שעה, נפל המבצר.
איש לא תאר לעצמו את אשר הרגיש כל חייל בחטיבה באותו רגע. מאז חודש מאי היה המבצר לסמל עליונותו של האויב. בכל מקום אשר תעמוד במרחב, מדרום לגדרה ועד לערבות הנגב תראה את המצודה השחצנית על קו הרקיע. התקפה אחרי התקפה התנפצה אל חומותיה. מיטב חיילי החטיבה קיפחו את חייהם בין גדרותיה.
והנה קרה דבר שזיעזע את כולנו. הישוב שכור-הנצחון שכח את החייל הרגלי אשר הודות לקרבנותיו הנוראים במשך חדשים רבים נפל עתה המבצר. הוא ענד את כל עלי-הדפנה לראשה של יחידת-הטאנקיסטים שכבשה את המקום ללא אבדות, אחרי שהושמדו כמעט כל מגיניו באש תותחים כבדים.
"שועלי שמשון" נולדו בחיל הרגלים. כל אנשי הפלוגה השתתפו בעשרות התקפות כחיילים רגלים. גם בשבתנו על הג׳יפים ראינו את עצמנו כחלק של חיל-הרגלים. השתייכנו לגדוד של חיל-רגלים בחטיבה של חיל-רגלים. ואם כי זכינו שלא באשמתנו לפרסומת-יתר, ידוע ידענו כי לא פעלנו יותר ובודאי סבלנו פחות מכל פלוגה אחרת של החטיבה. "נמלת החזית״, החייל הרגלי הפשוט, היה הגבור האמתי של המלחמה.