16 בנובמבר, 1948. מחנה הגדוד.
בקורם תכנתי לי בפרטי-פרטים את הופעתי הראשונה בפני כיתתי החדשה. ״חברים״, הייתי אומר לאנשים, ״אינני מדריך של הקלט. קיבלתי את הכיתה הזאת כדי להוביל אותה לקרב״. כאן היתה צריכה לחול הפסקה דראמאטית, אגב מבט חודר ומקיף. ״רצוני שתזכרו זאת היטב - מהיום אתם שייכים ליחידה קרבית בעלת מסורת גאה. כל אשר תראו, תשמעו ותתאמנו בימים הקרובים יהיה מכוון לקראת אותו רגע גדול בחייכם כאשר תכנסו לקרב...״
ועוד כהנה וכהנה הייתי אומר להם, דברים יפים ונכונים וחודרים אל הלב. אלא שככל אותם הדברים היפים אשר האדם מכין אותם בלבו כדי לאמרם בשעת כושר לא נאמרו מעולם, כי הענינים התפתחו אחרת מאשר תארתים לי מראש...
שכבתי במשלט מול פאלוג׳ה. פה ושם התנשאו באויר הראקיטות הצבעוניות של האויב. מפעם לפעם גם תקתק לו מקלע בודד, משמע שאיזה מקלען מסכן ורועד מקור מנסה להנעים לעצמו את החיים. התעטפתי בשק-השינה שלי למנוחה מתוקה של שעות ספורות.
לפתע העיר אותי מישהו. הוא דלג על גופות הישנים, דרך על ראשים ורגלים, גדף בקול רם (שהרי לא היה כל חשש שמישהו יתעורר בלא הכרח) ונער את ראשי בחזקה. ״קום מיד. פקודת המ. פ. עליך לחזור מיד לבסיס ולקבל את פנית של מחלקה חדשה של מילואים״.
נסעתי בדרכי-עפר עזובות, משכתי את השמיכה מעל לראשי והגעתי בחצות לילה למחנה. המחלקה החדשה כבר נכנסה לצריפה. זה עתה קיבלו מזרנים ושמיכות במחסן. פתחתי את הדלת ונשארתי תקוע במקום. רעש מחריש. נדמה כי כולם מדברים בבת אחת קשה לאוזן לקלוט את המדובר. המלים אינן מובנות. לפחות חמש שפות מתחרות ביניהן. השפה העברית לא היתה ביניהן.
אני שורק במשרוקית. הרי זה מכשיר קסם, כולו אומר אבטוריטה