כמה מלים עבריות. הוא ממשיך לדבר צרפתית, ואיני מבין אלא מלים אחדות: ״עליה״, ״מלחמה״, ״פרונט״, ״אטאק״.
אני שוכב בין עמדות הכיתה. תהיה זאת דוגמה רעה אם אישן באוהל. כשאינך יכול לשכנע במלים, חייב אתה לשכנע במעשים.
אני מוצא לי קטע נוח בתעלת הקשר, מניח שם את המזרן, נכנם לשק השינה ומתכסה בשמיכות. אסור לחלוץ את הנעלים או לפשוט את הבגדים, ולפיכך חם המשכב למדי.
ובכל זאת קשה להרדם. מפעם לפעם אני קם ומסייר בעמדות. השומרים ערים ודרוכים. בערב סיפרתי להם על גורל המשלט ליד מודיעין אשר שומריו נהרגו בשנתם, והדבר השפיע. בבת צחוק אני נזכר כי אנחנו, עת היינו טירונים לפני שנה, לא הושפענו בקלות כזאת על ידי דברי-״ציונות״.
אחרי חצות אני מתעורר לפתע. לרגע קט איני יודע מה העיר אותי. אני מקשיב. אין יריות. הכל שקט. פתאום אני שם לב - תק-תק-תק, טפות דקות מטפטפות על השמיכה.
אני מעיף מבט מבוהל לשמים - ענני גשם כבדים מסתירים את הכוכבים.
מה לעשות ? יודע אני בדיוק כיצד לנהוג אם יתקיפונו לפתע מימין או משמאל, אם יפתחו עלינו באש מרגמות או בתותחים. אך הצפוי לנו עתה גרוע מהתקפות תותחים. יש לנו עמדות פתוחות, בלתי מוגנות מפני גשם. יש לנו אנשים החסרים ציוד חרפי.
בימי ״נחשון״ לחמנו בגשם. היה לנו מעט ציוד פרטי שהבאנו אתנו מן הבית, פה ושם ״ארגנו״ כמה חפצים בדרך, היתה לנו מידה גדושה של צחוק ורעות ונכונות אילמת שעזרה לנו לסבול תוך רטון וגידופים. אך אלה, אנשי גח״ל, שאינם יודעים כלל שעיקרה של המלחמה הוא הסבל ולא הסכנה, כיצד יעמדו אלה בפני אויב בלתי צפוי זה ?
המטר הופך גשם, הגשם הופך מבול. אני יודע שאני צריך לקום, לעודד איך שהוא את האנשים, להשתלט עליהם ולהחזיקם בעמדות אך כוח הרצון שלי כאילו עזב את גופי. אני שוכב ומרגיש את עצמי