עלוב ואומלל. המים חודרים בעד השמיכות, הבגדים ושק-השינה. נחל קטן יורד מן העורף ועובר את הגב, נחלים אחרים מרטיבים את הגרבים וחודרים לנעלים. ובכל זאת איני יכול לקום.
איני יודע כמה זמן שכבתי כך - אולי עשר דקות. לי נראה הזמן כאינסופי. תמונות בהירות חולפות לפני עיני, כלעיני אדם קודח. אני רואה צעיר שוכב במיטה נוחה בתל-אביב, מאזין להמית הגשם המטפטף על שמשות חלונו ומושך את השמיכות החמות מעל לראשו. איני יכול אפילו להתרגז. המים מחניקים כל רגש.
פתאום אני רואה את עצמי יושב ליד שולחן הכתיבה בבית.
אור עמום של מגורה נשפך על הספר שבידי. הראדיו מנגן מוסיקה עדינה, וטפטוף הגשם החדגוני בחוץ מוסיף לאוירה הביתית...
הפעם אני מגדף וקם. גופי רועד מקור ורטיבות. נעלי שקועות בבוץ כמעט עד הקרסולים. אני פוסע כמה צעדים, מחליק ומשתטח בבוץ. בכל זאת אני מגיע איך שהוא לעמדה הקרובה.
האנשים משכו את השמיכות מעל לראשם - גם הם מרגישים אותה הרגשה של חוסר ישע אומלל שהרגשתי זה עתה. אך השומר שומר במקומו. אני מעמיד פנים כאילו אין הגשם נוגע לי כלל, מכסה את המקלע הרטוב בשמיכה ומפליט כמה מלים שמטרתן לזרוע אמון ובטחון.
משהו מושך אותי לאהלו של המם-מם. יודע אני שלא יוכל לעזור לי במאומה, אך יש בי רצון אווילי להשען על מישהו, להחליף עם מישהו כמה גדופים מעודדים.
בדרך אני משתטח פעמיים בבוץ. נעלי-הגומי שלי מחליקות עם כל צעד. את המם-מם אני מוצא מכווץ בפינת אוהלו - המים חדרו פנימה. אני מתישב בפנים, רועד וממלמל קללות. כעבור דקה מופיע גם שלום כהן, מפקד הכיתה השניה. הוא רטוב ומכוסה בוץ כמוני.
מה לעשות? אין מה לעשות. את העמדות אין להפקיר - האויב עלול לתקוף בכל רגע בחסות הגשם. ואהלי האנשים, שהוקמו בחפזון בידים בלתי מאומנות, התמוטטו ברובם. החפצים מתגוללים בבוץ ושקועים בשלוליות.