הוטל עלינו לעבור בשעות הלילה מן המשלט שלגו ל״משלט הגיהנום״, הקרוב לעמדות ה״כיס״, כדי לעזור לתושביו להתחפר. ״זיעה חוסכת דם״ - כאן נהפכה מימרה זו למציאות אכזרית. אך האנשים אינם מאומנים לעבודה, גם לא טעמו עדיין טעמה של הפגזה הגונה. אנשי גח״ל מארצות הדרום, אינם יודעים לסבול ולשחוק באשר סבלנו ושתקנו עת היינו טירונים, בימי ״נחשון״ הנשכחים.
הנה - דמות אדם על קו הרקיע. הגענו למשלט, ארבע מאות מטרים מכאן יושב האויב המכותר, המתכונן להתפרצות.
במשלט נערכת התיעצות היכן לחפור את העמדות החדשות. התקפות האויב, שהתקרב לקוים עד כדי שלשים מטר בשעות הצהרים, הוכיחו את הצורך במערך חדש של הכוחות.
בינתים אנחנו נשארים בואדי שברכס האחורי וממתינים לפקודות. האנשים, עייפים כתמיד, נשכבים במקום ונרדמים מיד, על אף הקור המחריד. שלום כהן ואנכי מתישבים בצד. מישהו מצטרף אלינו.
״מי זה ?" אני שואל, בחושך אין להכיר פרצופו של אדם.
״אני, ז׳ק !״
״מה אתה עושה כאן ?״
ז׳ק, החובש הפלוגתי שלנו, מסביר שבא אתנו. ״בעצם, אין תפקידי להיות באן, באתי רק לבקור קצר ואחזור אתכם בבוקר. אני צריך להיות ליד המטה כדי לדאוג שעניני התחבורה לפצועים יעלו כשורה״.
שמענו רבות על אודות בחור זה. צעיר ממערב אירופה שהעברית זרה עדיין בפיו. בכל זאת הוא נראה כאחד הוותיקים מימי ראשית המלחמה, ״בחור עם דם״ אמרו עליו, וסיפרו כיצד רץ בשעת הקרב על חולייקאת וטיפל בפצועים במטר האש, תפקיד שהיה לכאורה, מוטל על החובשים המחלקתיים. באותו יום המליצו עליו לקבלת אות הצטיינות.
"מתי נקית לאחרונה את הסטן שלך ?״ הוא חוקר אותי.
״לפני שבוע בערך״, אני מודה לבושתי, האמת היא שנוטה אני