חוזר למהירות הקודמת. הוא יודע שהוא גורם לי כאבים. אך הוא גם יודע שחיי תלויים במהירות שבה אגיע לבית החולים.
אין סוף לדרך האיומה. בכל רגע מרגיע אותי החובש שהנה הכביש,
אך איני מאמין לו עוד. הקפיצות נמשכות.
סוף-סוף מופיע כפר עיראק-סואידאן. כאן מתחיל הכביש. הקפיצות מתמעטות. הכאבים שוככים.
אנו נוסעים בדרך המלך. כמה מאות פעמים נסעתי בכביש זה,
תוך שירה והחלפת צ׳יזבאת ?
בזה אחר זה מופיעים ונעלמים הכפרים המוכרים. הכאבים באים ונעלמים מדי פעם. אני נעשה אדיש.
הנה הסיבוב, בית החולים קרוב. עוד דקות אחדות.
המכונית נעצרת. בחוץ מתלחשים. הדלת נפתחת וחובשים עטופים לבן מוציאים את האלונקה.
בחדר המיון משכיבים אותי על מיטה. אחיות לבנות באות והולכות בשקט, חובש שואל שאלות. רוחצים אותי, מגלחים את סביבת הפצע, מסירים את בגדי הגזורים.
״עוד מעט ינתחו אותך, אומר החובש. ״יש לך מזל. הרופא שלנו נהדר, מומחה לפצעי בטן. בעוד שבועיים תהיה בסדר !"
איני שומע את דבריו. שקט מחר ירד עלי, שלווה המרגיעה את חושי. הצגה זו של יעילות שקטה, של בטחון ותכליתיות, משרה עלי אוירה של בטחון ואמונה.
האחות מתקרבת כשבידה זריקת ההרדמה. אני עוצם את עיני. המלים האחרונות שאני שומע הן - ״תעבירו אותו אחרי כן למיטה מם. 23״.
את מלחמתו בפצעיו לוחם הפצוע לבדו. הרופאים והאחיות ממלאים את תפקידם העילאי ומחוללים לפעמים פלאים. אך המכריע האחרון הוא הפצוע עצמו - בכוח רצונו תלויות תוצאות המאבק. מכאן ההתרגשות בה מקבל הפצוע כל סימן חיים ״מבחוץ״, כל ביקור של חבריו לנשק, של ידידיו וקרוביו, ולא תמיד יודע המבקר פה עזים רגשי-התודה שהפצוע חסר-הישע רוחש לו.