תרבות אחרים, בקהל צוהל של נוער עברי, במקהלה אדירה וצעקנית במקצת של שירים עבריים, ואף כי הבדיחות של היום, ו״המספרים״ של היום, אינם שונים כל כך מן הבדיחות וה״מספרים״ של אז, הרי בכל זאת שונה כל כך האוירה.
וכרגיל, הזכרונות מעלים דמויות של בני-אדם. מי חיבר אז אותה פארודיה על מסדר-הבוקר ? מי חיבר את השיר על ציד-התרנגולות בדיר-מוחיסין ? מי הציג אתי את ה״סקטש״ על חובת-ההצדעה ? מה קרה לבחורים אלה ? איים היום ? ואיה כל אותו קהל צוהל של נוער בן-חורין, זה שכה היטיב לצחוק מעצמו ומכל סביבתו, גם כשאותה סביבה לא היתה מצחיקה בל כך ?
״התכנית״ הסתיימה. החברים רוצים לרקוד. הם רוצים, כמובן, ברקודים ״סלוניים״. אך הנה ״פאנצ׳ר״, מאותם ה״אסונות״ העלולים לקרות בבית הבראה. ה״פסנתרן״ הקודם שלנו הבריא ונעלם, ופסנתרן חדש טרם הופיע באופק. גם הראדיו כאילו להכעיס, שופע נאומי תעמולה והסתה בכל השפות, ואילו מנגינות ג׳אז אין. מה לעשות? יש רק פתרון אחד - מפוחית-הפה. אלא מה? מנגן אמתי על כלי נאצל זה אינו יכול להתחיל בריקודים סלוניים. דמו זועק לריקודי-עם.
ובכן - פולקה. החברים מסתכלים זה בזה. ניכרת מבוכה. לבסוף קם זוג אחד. אחר-כך עוד אחד. כעבור דקה רוקדים ארבעה זוגות שנים מבין המבריאים ושנים מבין נערות הקבוץ הצעירות שנזדמנו למקום.
הלב מתפלץ. נובחים קרוב למאה וחמשים איש, רובם צעירים, במעט כולם חיילים. האמנם אין ביניהם יותר מארבעה היודעים לרקוד פולקה ?
הארצישראליים קרובים לבבי. הם רוצים לקפוץ לתוך המעגל ולהראות פולקה אמתית מהי - אך אותו ״ד״ ארור כובל את הרגלים כשרשראות.
טאנגו. מיד קמים רבים. השטח בתוך המעגל מלא וגדוש. את הטאנגו יודעים כולם - פולנים, בולגרים, ואנגלו-סאכסים.
השעה מאוחרת. האחות מאיימת בהוצאת פקקי החשמל. ועם