אך אנחנו ״מבסוטים״ - ״מבסוטים״ יותר משהיינו מאז נסגרה מאחורינו דלת בית החולים. התנקמנו ב״ד״ ובכל העקמומיות הארורה. ״הראינו להם, אה ?״ אומר יהושע, ומתנדנד במקצת. פניו חיוורות. ״ועוד איך...״ אני עונה. אך למען הזהירות אני נאחז במשקוף הדלת.
מבית-ההבראה ״ברחתי״ העירה לשעות אחדות. הנסיעה לא היתה נעימה. גופי טרם התרגל לזעזועי הנסיעה וכאב לי. אך הגרוע מהכאב היה מקרה קטן שקרה לי, ושתארתיו בצורה סיפורית כדי להעמיד את הצבור על בעיה שאינה פחותת-ערך.
20 בינואר, 1949. בית-הבראה.
הוא ישב באוטובוס המחבר את מושבות הדרום. עצם ישיבתו שם היה בה כדי לעורר תמיהה - מה לו לחייל ולאוטובוס ״ציבילי״ ? הן כל חבריו מעדיפים את ה״טרמפ״.
אך עובדה היא שישב באותו אוטובוס, מאחורי הנהג, ליד המעבר. בחור צעיר ושחום, בעל זקן אדמדם פרוע ועינים תכולות. הוא ישב נטוי אחורה, כשוקע בספסל המרופד, ועיניו סגורות למחצה.
נראה שהעולם לא ענין אותו. היתה מידת-מה של יהירות בחוסר-ענין זה, משהו מרגיז. רוב בני-האדם משוכנעים שהם יצורים חשובים ומענינים, ואין לך דבר הפוגע בכבודם באדישותו המוחלטת של שכן.
בתחנת גדרה, ליד הקיוסק, פקח החייל את עיניו וגילה ענין כלשהו. מסורת היא לחיילים זה שנה, בצאתם לפעולה או למשלט, להיעצר ליד קיוסק זה, לשתות גזוז של אגנם או ללקק גביע של גלידה. כאן נפרדו, כאילו, מן העולם התרבותי. כי גדרה היתה להם מעין תחנת-גבול - מצפון השתרעה ״ארץ-ישראל״, ואילו בדרום, מעבר למחסומים הגדולים, היתה ארץ אחרת, ״החזית״.
בעוד החייל מסתכל בקיוסק ומחטט בזכרונות מסתוריים, נכנסה לאוטובוס אשה זקנה, מאותם טיפוסים של נשי העליה השניה אשר שנות העבודה הקשה חרשו קמטים עמוקים בפניהם. היא שלמה את