בפסיעות אטיות, כשהחלק העליון של גופו נטוי קדימה בצורה משונה. הנהג העיף בו מבט חטוף, והניע את המכונה.
ב-25 בינואר התקיימו הבחירות לאספה המכוננת של המדינה אשר קמה בדמם של חיילי החזית. אותם חיילים התיחסו לבחירות בזלזול ספונטני ובאדישות מוחלטת. היה זה הביטוי הציבורי הראשון לתהום שנפערה ביו החזית והעורף.
מלחמת-הבחירות התנהלה על ענינים של מה-בכך. כתבני הכרוזים התחרו בחוסר-ידיעת המצב הצבאי לאמיתו. אך גרועה מכל היתה העובדה הפשוטה שאף אחת מן המפלגות לא הרגישה כי הנה קמה בחזית שכבה אנושית חדשה. שכבה שיצרה לעצמה סגנון, השקפת-עולם ומנהיגות. על כל אלה עברו המפלגות ל״סדר היום". נבחר פרלמנט אשר לאיש מבין ציריו לא היתה הזכות המוסרית לדבר בשם החייל הקרבי, ואשר איש מביו ציריו לא היה מסוגל לעמוד על מחשבותיו והרגשותיו של הצעיר העברי אשר הקים את מדינת ישראל.
25 בינואר, 1949. בית-הבראה.
״אנו הביאנוכם עד הלום !" צווח רמקול אחד. ״אנחנו הקמנו את המדינה!״ שואג לעומתו רמקול שני. ״קולכם למקימי המדינה!״ מכריזה הסיסמא בראש העתון. ברחובות תל-אביב מדדה חייל על קביים. מדיו גדולים מדי ואינם מתאימים לגופו - סימן שאינו אפסנאי ואף אינו מקורב למלכות. הוא מסתכל, מקשיב ונבוך. במשך שנה שלמה לא ידע כלום על קיומן של מפלגות. הן היו בעיניו יצורים משונים היושבים אי שם בעורף ורבים על חזירים ואוריינטציות.
ובכן, מי צודק ? מי מהמפלגות הללו הקימה את המדינה ? החייל מקמט את מצחו וממצמץ בעיניו. המחשבה במושגים חדשים אלה קשה עליו בקצת.
הנה התמונה של בן-גוריון ביום 14 במאי 1948. איפה היה הוא,