תפורות בגוף, פגיון או מסבחה על הקיר - זה כל אשר שרד להם מאותם ימים.

אולם הם לא ישכחו.

בפנים קודרות יאזינו לדבריהם של אותם המדברים כבר כיום על... המלחמה הבאה.

כי זכור זוכרים הם -

את שלא חזרו.

*

ברוזטה, בטאנטה, במאנסורה ובחארטום יושבים ההורים הוריהם של אלה אשר הרגנו. בחוצות קהירה מהלכים אותם שנפגעו מכדורי מקלעינו - ביניהם נכים, אולי קטועי-אברים.

בלבי התקווה שלא ישנאוני, כאשר איני שונא את המצרי אשר כדוריו פילחו את בטני.

שנוא לא שנאתים. ידעתי: הם עשו את אשר הטילו עליהם. כלוחמים רוחשים אנו להם את הכבוד שהם ראויים לו.

אמרנו - למען השלום אנחנו לוחמים. לנו לא היתה זאת סיסמא נבובה. האמנו בה בכל חום לבנו המעונה, עת עמדנו ליד גופותיהם הדוממות של חברינו.

אל נשכח.

והיה הדם לנו לאות.

*

כי המנצחים האמתיים - הם לא חזרו.

רבים נשארו בשדה. מקום קבורתם לא יוודע לעולם. אין מצבות על קברותם.

בלבנו נקים להם מצבות. ונזכור: הודות להם קיים הקיים. הם לא היו גיבורים. את המלחמה לא אהבו. את האויב לא שנאו. ובכל זאת ניצחו. ניצחו את הפלדה. ניצחו את הפחד.

בכוח האהבה.

333