את הכרים. היא מסדרת את השמיכות, מלטפת את שערותי ומביטה בי כאמן שסיים את יצירתו.
"ועכשיו תהיה ילד טוב ותישן!"
"כן!" אני מבטיח.
היא מכבה את מנורת-התקרה ומדליקה מנורת-שולחן עמומה.
בחדרי המקרים המסוכנים אין מכבים את האור לעולם, כי על האחות התורנית לבקר בהם במשך כל הלילה ולשים עין על הפצועים. "לילה טוב!" אומרת רחל.
"לילה טוב!" אני עונה.
"לשתות!" ממלמל הפצוע השני, כמתוך חלום.
* * *
אני יודע שלא ארדם.
כל היום פחדתי מפני הרגע הזה. הלילה הוא עינוי אחד ממושך.
ביום קורה תמיד משהו, יכול אדם לשוחח עם אחיות ורופאים, להאזין לקולות אכילתם של האחרים, לקרוא ספר ולעלעל בעתונים. ביום חולפות השעות במהרה, ומשהו מסיח את הדעת בכל רגע.
בלילה זוחלים הרגעים בלי סוף, וכל הכאבים כואבים כפליים.
הרגל הימנית, אשר צנורות ההזנה-המלאכותית מחוברים אליה, נלחצת אל הסד. הפצעים במעיים מגרדים וכואבים. אין אפשרות להתהפך על הבטן או לשכב על הצד, והגב צורב, אם כי רחל מרחה אותו בכוהל.
הלילה הוא נורא. בלילה שולטת הבדידות, והבדידות הזאת מפחידה. יש דברים שאין אני רוצה להיזכר בהם. ביום אני יכול לברוח מפניהם, אך בלילה הם מדבירים אותי, מחזיקים בי ואינם מניחים לי להימלט.
זכרונות ארורים. מדוע לא ניתן לאדם לשכוח?
זה הלילה השמיני מאז היפצעי, הלילה השמיני שאיני ישן. ובכל לילה מבקרים אותי אותם הזכרונות, והם בהירים יותר מאשר היו