הוא צועק. "בעוד שבוע אנחנו מתקיפים את ואדי-סאראר. את רוצה שהאנשים שלנו ימותו?"
"לא!" מודה האחות בבהלה.
"אז תשתקי ותעסקי בענינים שלך!" אומר איש-המודיעין, ויוצא.
הרופא רואה אותי. "מה אתה עוד מסתובב פה?" הוא גוער.
אני יוצא את האוהל.
* * *
למחרת היום אני מעמיד פנים כאילו לקיתי בהרעלת דם. והמם-מם שולח אותי שוב למרפאה. החובשת איננה. חובש שמנמן מקלף מעלי את הפלאסטר, מורח בהיסח-הדעת אחת המשחות הצבעוניות שלו על הפארונקל, ממלמל משהו על תזונה לקויה ועל ויטאמינים ומדביק פלאסטר חדש על המקום.
אני רוצה לשאול על הפצוע. אך איני מעז לגשת ישר לענין.
מחכה אני שהחובש יסיים את מלאכתו, מציע לו סיגריה ושואל לבסוף, כלאחר יה מה קרה לפצוע.
"מה, הערבי הזה?" שואל החובש באדישות גמורה, "קברו
אותו".
"קברו?" אני שואל כמטומטם.
"מובך, אומר החובש, "צריך לקבור. ומה רצית? שנשים אותו בספירט?"
אני רוצה לשאול אם מת מפצעיו או שחיסלו אותו, אך איני שואל. אני מפחד מהתשובה.
* * *
אני נכנס לאוהל הזעיר שלי, משתטח על השמיכה ועוצם את