* * *
אני זוכר בדיוק את הפנים. היה לו שפם. שפם גדול. ויבלת על הלחי הימנית. אני מנסה לגרש את הפנים. אך במקומם מופיעות פנים אחרות. שלושה פרצופים. הם צעירים יותר. היכן ראיתים? נחשון? לא. אחרי נחשון, אך לפני לטרון. היכן? כפר קטן, בתים עלובים, סרחון. הנה כן - סוכריר. נזכרתי.
עמדנו בלילה על המשמר במחנה הפלוגה, ארבעה אנשים ליד השער הדרומי. לכאורה היו רק שנים צריכים לעמוד פה, ושני האחרים תפקידם לסייר לאורך הגדר. רמלה אינה רחוקה, וסוכריר קרובה מאד. אך אנחנו מזלזלים בתפקיד. מאז פעולת נחשון לא קרה כלום בסביבה זו. לא יקרה כלום גם הלילה. הפלאחים שמחים שאיננו באים להתקיפם, ואינם מוציאים חוטם מכפריהם.
אנחנו יושבים מתחת למגדל-מים אנגלי ישן. סאנשו סחב ממחסן הגדוד שתי קופסאות של מנות-ברזל אוסטראיליות, ומרוב שיעמום אנחנו לועסים את הסוכריות הקשות כאבנים ואת הפירות הכבושים. ג'וקר הביא מעט קוניאק, העוזר לנו להפיג את הקור מגופנו.
"סתם בולשיט". מעיר סאנשו, בין לגימה ללגימה. "אנחנו עימדים כאן כמו עמודי טלפון. והמחנה הוא כל כך גדול שכל ערבי מ5ריה יכול לעבור את הגדר בכל מקום שירצה".
"הצבא המחורבן הזה פשוט לא יכול לסבול שנישן לילה אחד במנוחה כשאין קרבות!" מתמרמר הצוציק.
"כשהמפקדים לא יודעים מה לעשות בנו, הם מעמידים אותנו לשמור על משהו". מסביר סאנשו, בפתחו את מנודהברזל השניה. דיא מוציא את הסוכריות ומגיש לנו את שאר הדברים. "מחר יתנו לנו לשמור על בית-הכסא שלא יגנבו אותו!"