אני משתטח על ערמה של שקי קמח ונרדם.
* * *
כשאני מתעורר מאירה השמש במלוא זוהרה. המחסן עזוב, סאנשו איננו והכרתי שוב בהירה. אני חוזר למרכז המחנה.
לפני צריף המפקד עומדת שיירה של אלף לילה ולילה. הפלוגה שפעלה בלילה בסוכריר חזרה במשוריניה. הבחורים דומים לגיבורי האגדה: על ראשיהם כפיות ותרבושים, בחגורותיהם פגיונות נוצצים. המשורינים עמוסים שלל צבעוני: - חרבות ארוכות, נרגילות, עבא-יית, מאסבחות.
בחור משופם, חבוש כפיה צהובה ועקאל מרובע עשוי הוטי זהב, כדרך חשייכים, מספר לסאנשו את פרטי הפעולה.
"אלמלא האנגלים המטונפים היינו גומרים את כל העסק בסדר.
הקפנו את כל המקום המחורבן וצעקנו להם ברמקול שיבואו למסור את הנשק. היית צריך לדאות איך שרצו להביא את הרובים שלהם, היה תענוג להסתכל. אחרי זה הלכנו מבית לבית ועשינו חיפוש. פתאום מודיעים לנו שהאנגלים המטונפים באים עם טאנקים מסאראפנד, אז הסתלקנו מהר."
"ימח שמם של האנגלים צ" מקלל מישהו במשורין השני. "אני ראיתי רזאלה אחת, אחת עגולה עם עינים שחורות ורציתי להוציא אותה החוצה, כשאומרים לנו פתאום להסתלק."
"פויה! אתה רוצה לאנוס ערביות?" המשופם מעמיד פני צדיק.
"מה יש? אולי אתה רוצה שאאנוס יהודיות? מלחמה זה מלחמה, ואצלי אין חכמות."
"למה לא?" מתערב שני. "אם מותר להרוג, אז מותר גם לאנוס!"