ג'מוס מתפרצת. "הלו, יא מצרי, טיזאך חמדא לישן חאוהל!" (מתע אהודיך אדומים? עבור!)

באלחוט משתררת דממה. כשם שאסור היה לג'מוס להיכנס לרשת המצרית, כן אסור לקשר המצרי לענות ליהודי. אולם כיצד ישתוק חייל לנוכח גידוף נאה כזה, ביחוד כשהתשובה היא כה מובנת מאליה?

"ליקקת לי הרבה, יא יהודי, יא כלב! חאוהל!"

"אסקוט יא בן כלב, בן-זנונים מטונף, חאוהל!" ג'מוס מתחיל להתלהב. לא לשוא גמר בהצטיינות בית-ספר גבוה באלכסנדריה.

המצרי בז לקללה כה בלתי-מעודנת. הוא מחפש משהו מיוחד,

משהו סופי ומשכנע. "לוא ידעתי מי מתשעים ותשעה מאהבי אמך הוא אביך, כי אז הייתי עונה לך יא עקרוט! האהול!"

אם היה סבור שסיים את הויכוח במליצה נעלה זו, הרי טעה טעות מרה. ג'מוס מפשפש בראשו ומעלה קללה יפה עוד יותר. "הלא אמך שוכבת עם גברים בהקפה, יא מאניוק! חאוהל!"

עלבון צורב זה מוריד את המצרי מן הפסים. "הכן את אחותך לכשנכבוש את תל-אביב. יא אחו אל נאימה, חאוהל!"

ג'מוס צוחק צחוק אלחוטי. התפארות זו של המצרי המכותר עוברת כל גבול. "יא חתיכת זבל, הלא כל צי פארוק לא ימשוך את שפמך מתוך אחורי, יא מצרי נחס! חאוהל!"

רמז דק זה למצבו המיואש של הכיס מרגיז את המצרי עוד יותר. "יא אבו אל שרמוטה, מחר נטביע אתכם בים הצואה שממנו יצאתם! חאוהל!"

משהו מטרטר באלחוט. הפרעות אטמוספיריות. ימח שמו של הגשם הזה. ג'מוס לוחץ את האזניות אל אזניו. "הלו יא מצרי, אתה בשמע חלש מאוד, חזור מלים פעמיים, יא ג'ורה! חאהול!" רגע של דממה. נראה שהמצרי מתקן את האנטנה שלו.

59