"אחרבן לך באזניים פעמיים, יהודי מסופלס! חאוהל!" הקול נשמע עתה ברור יותר.
"מה כל הטינופת בפיך? האם זה כל מר, שמאכילים אתכם,
יא אחמד? חאוהל!"
"שמי איברהים, יא יהודי, בן-זונה, חאוהל!"
"אהלן וסאהלן, יא איברהים ביי המסורס, חאוהל!"
הפעם נעלב המצרי באמת. "מסורס אביך! יש לי כבר שלושה ילדים ושתי נשים בטאנטה, יא מנוול, חאוהל!"
ג'מוס מהרהר רק רגע. פניו סמוקות עתה מרוב הנאה, עיניו נוצצות. זה מכבר לא היתה לו שיחה כה מענינת.
"אינשאלה תמצא עוד שלושה כשתחזור! חאוהל!"
"אתה חושב שהנשים שלנו הן כמו שלך, יא ערס? הלא הנשים שלנו מחכות לנו בזרועות פתוחות! חאוהל!"
"ומתי אתה חושב שתראה את הזרועות האלה, יא מגנון? עשר שנים לא תזוז מן החור הזה! חאוהל!"
המצרי יודע, כמובן, שיש אמת רבה בדבר. סיכוייו לחזור בקרוב הביתה קלושים מאד. אין לו כל סיכוי לפרוץ מן הכיתור. אם המלחמה לא תיגמר בקרוב ייהרג, יגווע ברעב או יפול בשבי. הוא מחפש לו משענת באיחולים לבביים.
"אני עוד אצא, אבל עד שאתה תגמור תהיה אשתך זקנה.
חאוהל!"
לכל דבר יש גבול. ג'מוס מוכן, לצרכי שיחה נעימה, להחליף מחמאות על הורים ואחים. אולם כשהדברים נוגעים לחברתו שונה המצב. אין לו אמונה רבה בנאמנותה. אין לו כל חשק לבלות עוד חמש שנים בחזית. הוא שוכח את מוצאו המצרי ועובר לעברית צחה. "יופיטוויר מאט, ערבי מטונף!"
"אסקוט יא יאהודי, יא כלב!"