דו-שיח אלחוטי זה פתח רומאן מיוחד במינו בין איברהים וג'מוס. מדי בוקר, בהתקרב השעה עשר, מסובבים ג'מוס ותוכי את כפתורי המכשיר. בשעה עשר בדיוק נשמע לפתע טרטור חזק בגל המצרי, וקולו החדגוני של איברהים משמיע את קריאת הכיוון: "הלו, בא אלף ואחד, הלו, בא אלף ואחד, הלו. בא אלף ואחד"." תוכי מוסר $ת האזניות לג'מוס, וההפצצה ההדדית של קללות עסיסיות מתחילה.
השיחה היומית ממלאה את חייו של ג'מוס תוכן חדש. מרבית תפקידיו כמם-כף עוברים אלי. עלי לדאוג לחלוקת האוכל והשמירה. ג'מוס עסוק. הוא ידשב באוהלו הזעיר כשבידו שריד של עפרון ורושם קללות עתיקות על שוליו של עתון ישן. הוא מפשפש בזכרונותיו מימי בית-הספר, מעלה מנבכי התודעה קללות נשכחות ואף ממציא קללות חדשות. משאת נפשו היא להשמיע את הקללה האחרונה - קללה שתהיה כה מזעזעת, כה מוחצת, עד שאיברהים ישאר ללא תשובה ויודה בתבוסתו.
אולם גם איברהים יש לו כשרון ופנאי. מדי בוקר הוא מופיע על גלי האתר כשבפיו תפריט חדש. האבות והאמות של שני הצדדים עד לדור החמישי, אחים ואחיות, דודים ודודות, דת, לאום ומולדת - הכל משמשים נושא לגידופים אינסופיים, מבלי שהקרב הגדול יתקרב להכרעה. ובינתיים, תוך כדי שיחד" מגלים איברהים וג'מוס זה לזה את פרטי חייהם. לוא היו נפגשים היו בודאי מכירים זה את זה מרחוק.
ביום החמישי לדו-קרב מצליח ג'מוס להשיג חופשה של 24 שעות על סמך תירוץ מפוקפק. בשיחת הבוקר בין קללה לקללה, הוא מודיע ידיעה זו לאיברהים. הלה שוקע בהרהורים. הדרך מפלוג'ה המכותרת לטאנטה היא כמרחק בין כדור הארץ והמאדים. המצב בכיס מיואש. הדרו האחרונה לקבלת כמויות קטנות של אספקה - באמצעות שיירות הגמלים שהיו מתגנבות בין משלטינו בלילות