פרק ג.
"אחות! א-ח-ו-ו-ו-ו-ת!"
קריאתי אחרה. זה כמה רגעים שלח הפצוע את מבטו הקפוא בספל העומד על הכוננית ליד ראשו. פתאום הוא מנסה להתרומם על מרפקיו. פניו מתעוותות מכאב. הוא מתרומם לאט-לאט, בהתאמצות איומה, אך בטרם הגיעו פיו אל הספל הוא צונח חזרה אל כרו.
רחל פורצת לחדר ומעלה אור במנורת-היתקרה. פניו של הפצוע אדומות מחום. ופיו פעור. הוא מוטל ללא נוע. רק עיניו ערות, פאילו התרכזה בהן כל ישותו, והן ממלאות את החדר בצעקתן האילמת.
"מדוע - אתם - מענים - אותי?" הוא ממלמל.
רחל ניגשת אליו ומחליקה על שערותיו. היא מדברת אליו כאל ילד. "אל תדבר שטויות. אין אנחנו מענים אותך. אנחנו רוצים לעזור לך להיות בריא." היא מדברת בקול נמוך, סוגסטיבי, ואין לדעת אם מנסה היא לשכנע אותו או את עצמה.
"מה עשיתי לכם? מה - עשיתי - לכם?" הוא מנסה לצעו"ק,
אך כבר אינו מסוגל לכן:. קולו המקוטע, המלווה נשימה חורקת, נורא מכל צעקה.
איני יכול לסבול עוד. פצעי מתחיל כואב.
לוא יכולתי רק ליהפך במיטה, להחביא את פני בסדין, או להביט אל הקיר!
אולם אני נאלץ לראות ולשמוע.
רחל מליחה את שפתיו במטלית. הוא מוצץ טיפה אחת או שתים,
טיפות אסורות, שרק יגבירו את עינוייו.