*אתה צריך להבליג!" אומרת רחל. "הכל יחיה טוב. מחר יעכרו הכאבים. כעת עליך להבליג."
הפצוע אינו שם לב אליה. הוא נתפס לרעיון אחד, ובראשו המעונה אין מקום לשני רעיונות.
"אתם - שונאים - אותי", הוא מפליט "אתם - כולכם - שונאים - אותי."
רחל נדהמת. היא מביטה בו אובדת עצה
"אתם - הורגים - אותי - מפני - שאני - איש - אצ"ל..."
המלים האיומות תלויות בחדר. לפצוע קשה יש רק משענת אחת להיאחז בה - האמונה ברופא, בבית-החולים, בצבא. מה נוראג צריכה להיות הרגשתו של אדם אשר הצבא זר לו והרופאים חשודים בעיניו? על מה יכול הוא להישען?
רחל בורחת מן החדר. יתכן שהיא בוכה.
האור נשאר דולק בחדר.
אנחנו לבדנו - הוא, אני והנשימה החורקת.
הוא מרגיש בקיומי. לאט-לאט הוא מזיז קמעא את ראשו, עד שעינינו נפגשות. מבטו ננעץ בי ומנקר את עיני. יש בו הבעה מרוכזת של שנאה - שנאה פרימיטיבית, פשוטה, אינסופית.
הרגשת אשמה נוראה עולה בלבי. מדוע הוא שנא אותי? האם הוא מרגיש שסיכויי שלי להישאר בחיים גדולים מסיכוייו? אני מרגיש צורך פנימי להתנצל בפניו, לאמר לו שאולי אמות גם אני, לאמר לו כל אשר ירצה, ובלבד שיסיר ממני את המבט המאשים הזה.
שמא הוא שנא אותי מפני שהייתי חייל ההגנה שעה שהוא היה חבר באצ"ל? אולי אספר לו שגם אני הייתי פעם חבר באצ"ל, לפני הרבה-הרבה שנים?
אי-אפשר לדבר. כל עוד דוקר אותי מבט זה. אני עוצם את עיני ומנסה להתכווץ מתחת לשמיכה, לבל יוכל לראות את פני...