"אני...אני לא לומד. אני עובד אצל עורך-דין." ברוך השם אני יכול לדבר, וקולי כמעט טבעי.
"עובד? המממ... כמה זמן?" נראה שבאצ"ל אין רגילים לנערים עובדים.
"למעלה משנה!"
מאחרי השולחן מתלחשים. אני מבחי, בקול אשה.
הקול העמוק שואל אותי שאלות שונות על דעותי הפוליטיות.
מתי החלטתי להתגייס לאצ"ל? האם אני מכיר את מטרותיו? האם אני מוכן לקבל על עצמי את הסכנות?
"אתה שונא את הערבים?" הקול משועמם במקצת. זוהי, כנראה שאלה שיגרתית.
"לא." אני אומר.
מיד אני מרגיש שאמרתי משהו לא-נכון. דממה דקה משתררת בחדר. אני ממטיר על עצמי גידופים אילמים. מדוע לא אמרתי להם שאני שונא את הערבים? עתה לא יקבלו אותי לארגון.
"את האנגלים אתה שונא?"
"לא!" שוב נפלטה התשובה בעצמה. עתה הכל אבוד. אני חש שמעבר לשולחן מסתכלים בי ברחמנות, כאחד חולה שחסר לו אבר דיוני בגופו.
חוקרים אותי חקירת שתי וערב. אני מנסה להסביר להם את המחשבות הבלתי-מגובשות שעלו בלבי, שלא חשבתין עדיין עד סופן. את האנגלים צריכים לסלק מן הארץ. את האפנדים הערבים צריכים לגרש, ואז אפשר יהיה למצוא איזה סידור עם הערבים הפשוטים ולהקים אתם מדינה. אני מגמגם ומסתבך ובז לעצמי.
כעבור חצי שעה מרפים ממני. אני חש כסמרטוט שגסחט.
למחרת היום מופיעה במשרדי נערה שחרחורת ומוסרת לי קשר:
"עליך להתיצב ביום הראשון הבא בשעה עשרים אפס אפס במקום