תימשך מלחמה זו בהפסקות עד שנמות, או עד שהרוסים או האמריקאים יכבשו את כל המרחב.
"אתם לא מבינים כלום", קובע סאנשו, מאוכזב מחוסר-הכבוד נו נתקבלו דברי חכמתו. "תביאו את הצלחות ותסתמו את הפה!"
אנחנו יושבים במעגל בחדר המטונף וזוללים את התרנגולות.
מחר לחשוב שלפני שעות מעטות היו תרנגולות אלה יצורים חיים כמונו.
"אתם יודעים מה?" אני מהרהר בקול רם. "אנחנו אוכלים את התרנגולת, אחר כך הערבים יהרגו אותנו ויקברו אותנו, והגופות שלנו יזבלו שדה-תירס, ואת התירם יאכלו התרנגולות, ואז יבוא גדוד חדש ויאכל את התרנגולות".
"דחילך!" מבקש ג'מוס ונועץ את שיניו בבשר כרעה של התרנגולת. "ספר משהו יותר שמח!"
"מישהו צריך לגמור מהר ולהחליף את ג'וקר", מזכיר סאנשו.
אנחנו נמצאים בתפקיד. הבית שלנו הוא הקיצוני בכפר וחולש על הכביש המוביל לרמלה. הקמנו בחוץ מחסום מפוקפק, ואיש אחד שומר עליו.
"שכחתי בכלל לספר לכם את העיקר", מתפרץ הצוציק. "אתם לא יודעים מה שנעשה בכפר! אנחנו היחידים שנמצאים בתפקיד, כל שאר המחלקות הלכו לחפש בבתים. המחלקה של שייקר, מצאה איזה בית של רופא אחד. אני אומר לכם, חלום! הם החרימו שם שני פסנתרים, תמונות-שמן נהדרות, כורסאות, עטים נובעים, הכל. זה כפר נורא עשיר!"
"ימח שמו של הסיני!" מתלקח קבאב. הסיני הוא מפקד-המחלקה שלנו, שיש לו פרצוף מונגולי. "תמיד הוא לוקח את כל הג'ובים המטונפים. אנחנו תמיד עסוקים כשכולם עושים כיף".
"זה תמיד ככה", מסביר סאנשו. "מפקד טוב זה קללה בצבא.