כשיש מפקד טוב מטילים עליו את כל הג'ובים המסוכנים, והאנשי* שלו מתים לפני שהם מספיקים להפליץ נאד. ובאותו הזמן יש מפקד אחר, שהמג"ד יודע שהוא לא שווה חתיכת חרא, אז הוא מפחד לתת לו ג'וב הגון ושולח אותו לכל היותר לשמירה או להבטחת-עורף או להטעיה, והאנשים שלו יכולים לדפוק בחורות עוד הרבה זמן אחרי שהחיילים של המפקד הטוב נרקבים כבר באדמה".
"איפה הצדק?" שואל הצוציק. "במלחמה הבאה אני הולד להיות שלם-גדודי בחי"ם".
* * *
אחרי הארוחה מגיע תורי לטייל קצת בכפר. אני רוכב על האופנים שמצאנו בבוקר באחד הבתים. נמצאו המון זוגות אופנים במקום, כי בעצם אין זה כפר אלא פרבר עירוני, שדייריו נסעו לעבוד ברמלה ובלוד.
בכל הכפר מפוזרות כיתות ומחלקות, שאנשיהן רובצים על כורסאות מהודרות ועמוסים במאסבאחות, תרבושים וחרבות. חברים אחדים מראים בגאווה שעונים ועטים נובעים.
ליד בית-הרופא השדוד התקבצה כל הפלוגה של שייקר, ושומרת על אוצרותיה. האנשים מתווכחים על מחיר הפסנתרים שכבשו. הם השלימו עם הצורך לתת אחד מהם לחדר-התרבות של הגדוד, אך את השני הם חייבים למכור.
שמואל השמן קורא לי. ראיתיו לאחרונה בלטרון כשניסה להציל פצוע. הוא נשא אותו על גבו כששמע שריקה של פגז. הוא הפיל את הפצוע על הארץ ונשכב לצידו. כשהרים את הראש לא היה הפצוע בנמצא. רק כמה כתמים משונים נשארו בשדה.
עתה קורנות פניו של שמואל. "שמעת את הסיפור האחרון?"
הוא קורא מרחוק. "בנימין הקטן שלנו מצא באיזה חור באחד הקירות קופת-ברזל חלודה. הוא עבד שעתיים עד שהצליח לפתוח אותה. ואתה