יודע מה מצא בפנים?"
אינני יודע.
"בפנים היתה ערימה של מטבעות בנות מיל אחד!" צוהל שמואל. "בסך הכל חמשה גרוש. זו היתה כנראה קופת-החסכונות של
ילד קטן."
הכל צוחקים.
בדרכי חזרה אל המחסום שלנו מגלות עיני בית העומד במרחק-
מה מן הכביש ושדלתותיו לא נפרצו עדיין. אני משעין את האופנים אל אחד העצים ורץ אל הבית. הדלת הראשית עשויה מעץ עבה ונעולה היטב. אני הולם בה בכל כוחי בקת הרובה, אך הדלת אינה זזה. אולי ישנה דלת שניה? אני מקיף את הבית. אמנם, יש דלת אחורית. גם היא נעולה. הפעם אני הולם בה בחימה שפוכה, עד שהקת כמעט ניתקת מן הקנה. לשוא. הדלת איתנה.
עתה אני בטוח שבבית נמצאים אוצרות גנוזים. אחרת מדוע היה על בעליו לחסום אותו בקפדנות כזאת, בשעה שהכדורים שלנו כבר שרקו מעל לכפר? צריך להיכנס. אך כיצד? הנה חלון, אך הוא סגור בקרשים וברשת של מוטות ברזל עבים. אני חוזר לדלת האחורית ויורה כדור במנעול. גם הוא אינו מועיל.
מיואש כמעט אני עוקף את הבית. הנה סוף-סוף - חלון קטן,
גבוה מאד, הסגור בקרש דק בלבד. מהלומות אחדות בקת הרובה דיין כדי לפתחו. אני מטפס על הקיר, מחליק ומשפשף את עור הברכים, מטפס שנית ונכנס.
החדר מרוהט בדלות. מיטה, ארון גדול בעל ראי, כמה שרפרפים.
הארון פתוח, בגדים וניירות מונחים על הרצפה באי-סדר, כאילו חיפש הערבי משהו בחיפזון לפני שנמלט.
אני מפשפש במגירות ובארון. אין שום דבר מיוחד. מאסבאחה.
פגיון. עקאל. אני מחפש כפיה ואיני מוצא. חוצפתו של ערבי, להשאיר