בבית עקאל בלי קפיה. בתור נקמה אני שובר את הראי הגדול בקת.
בין הבגדים הפשוטים ישנן כמה סחבות משי בהירות. שמלות של ילדה קטנה. ובכן, היתה גם ילדה קטנה בבית. עוד פליטה קטנה. לרגע קט מנסה מצפוני להתעורר, אולם אני עומד על המשמר ומשתיק אותו מיד. אין טעם להיות סנטימנטלי. מלחמה היא מלחמה. אם יש מזל לפליט הוא חי ואוכל לחם חסד, והבת שלו תוכל לקבל נדבות. אם אין לו מזל - הוא מת. ככה זה.
בין הניירות יש תעודת זהות מימי האנגלים. אהה. מענין לדעת את רכושו של מי אני שודד. זוהי סקרנות טבעית בהחלט.
"שם נושא התעודה: עטאללה עבדאללה אבו סאלם".
נעים מאד. נא להכיר.
מקום המגורים: אל-חודאד."
כפר נאה, אין מה להתאונן. הכפר הערבי היפה ביותר שראיתי מאז פרוץ המלחמה. בשאר הכפרים לא היה מה לקחת, מלבד פרעושים. גם הבית טוב - בית אבנים מרווח. לולא המלחמה היית יכול לחיות כאן חיים נוחים.
"משלח-יד: פועל."
המממ. במה עסקת? אם לדון לפי החדר הזה, היתה לך משכורת לא רעה. בודאי עבדת ברכבת בלוד ונסעת כל יום לעבודה באופניים. הילדה בודאי רציה אחריך עד הכביש, עמדה וניפנפה לך בידיה הקטנטנות. ובערב הבאת לה שקית של סוכריות מן החנות בלוד, אותן הסר כריות המגוונות, חסרות-הטעם, שאהבה.
בודאי חשבת לעלות בסולם, מה? אולי להיות פקיד נמוך, בעל משכורת חדשית, לאמר "יס סיר" ו"נו סיר", ואחרי שלושים שנה להגיע לפנסיה ולשחק עם נכדיך, בני השייך המכובד שישא את בתך לאשה. כל זה נגמר. מהיום אתה פליט, ובמשך שנים רבות לא תהיה לך אמביציה אחרת מלבד להשיג ארוחת צהרים מספקת לבתך הקטנה.