העבודה קשה ומפרכת. כשיש לנו שלוש פרות במכונית פורצת מרידה והן קופצות למטה. כל הענין מתחיל מחדש. המכונית מתמלאת באיטיות.
"שימו לב, שם בא ערבי!" קורא סאנשו.
על הרכס הסמוך, בשביל המוביל לכפר ג'דיס, הופיע ערבי בודד. הוא מרים את שתי ידיו. בידו הוא אוחז כפיה לבנה.
"תרביץ לו כדור מעל לראש!" פוקד אהד המפקדים.
מרביצים כדור בודד. הערבי מתכופף לרגע, אך אינו נעצר. הוא בא לקראתנו. גם כדור שני אינו מועיל. הוא צועק משהו בערבית, מנופף בידיו ונראה נרגש מאד.
אחד האנשים הולך לקראתו. ג'מוס מתרגם.
הערבי מתחיל לדבר בשטף עצום. פניו עקשניות, והתמרמרות גדולה מצטיירת עליהן. הוא נראה מסכן מאד.
"הוא אומר שהוא פלח מג'דיס" מתרגם ג'מוס. "העדר שייך לו. הוא אומר שזה הרכוש היחידי לו."
"את מי זה מענין?" שואל קבאב.
"הוא אומר שאם נקח את העדר יישאר עני מרוד. יש לו אשד. וארבעה ילדים."
"תמיד יש להם ילדים," רוטן קבאב. "מה הם רוצים מאתנו? אנחנו לא עשינו את הילדים שלהם."
"תגיד לו שהצבא העברי ההרים את העדר ושיסתלק לכל הרוחות לפני שנתקע לו כדור בראש."
הערבי צועק, מתחנן ובוכה, אני מבין רק מלים בודדות - "פלאח", "מסכין", אולאד".
"הוא אומר שלא יזוז מכאן אם לא נחזיר לו את העדר," מודיע ג'מוס.