מישהו צועק. עוד אחד. שני פצועים. האחד הוא נחמיה הנהג.
מי השני? מישהו רץ, מישהו מגדף.
הטרטור באויר מתגבר שוב. מטוס צולל. לרגע קט שורו77 מסביב דומיה גמורה, כאלו עצר העולם את נשימתו. ופתאום מטרטרות מכונות-היריה, שורקים כדורים, מצליפים, צווחים, מרשרשים בעלים, הופכים את המעיים. גם המטוס השני צולל. האויר חי. גם האדמה נושמת, נאנחת, חובקת אותי בפחד, מושכת אותי אליה...
המטוסים מסתלקים. אני רץ חזרה אל מקום הריכוז. החברים קמים, זה אחרי זה. חיוורים וירוקים. כולם ישנו עד שהפצצה הראשונה העירה אותם. נחמיה הוער ע"י הרסיס שפילח את בטנו. אלי התעורר רק כשפניו כבר היו גזורים. עיניו התכולות מסתכלות מתוך הפנים המכוסים דם בתמהון מוזר, כאילו עדיין אין הוא מאמין שנפגע. עוד שנים נפצעו, נהגים שבאו אלינו רק אתמול כדי למלא את מקום האבידות, ושאיננו יודעים אפילו מה שמותיהם.
באופן אינסטינקטיבי אני מחפש את חפצי. בלי אומר ודברים יודעים כולנו שעלינו לזוז מכאן, לפחות עד לעבר השני של הכפר, לפני שיחזרו המטוסים. ילקוט-הצד שלי מונח לרגלי אחד העצים, פתוח והפוך. החפצים פזורים על הארץ - מגבת נקיה, שלא השתמשתי בה מאז עזבנו את המחנה, נרתיק של כלי רחצה, מיותרים לחלוטין, איזה ספר-כים שלא פתחתיו עדיין, כמהגליונות ניר מלוכלכים, וזנב עפרון. כלי האוכל שלי אבדו מזמן. כל המחלקה אוכלת מתוך שלוש או ארבע צלחות, העוברות מיד ליד. כובע-הפלדה, הרובה והתחבשות מונחים בג'יפ, כולם מלוכלכים ומאובקים.
אני מוכן לזוז.
* * *
"אני לא יכול יותר", ממלמל הצוציק, "אני לא יכול, פשוט לא יכול!"