ללא כל טעם והצדקה, פשוט מפני שאנחנו רוצים להאמין, אמונה ילדותית, נאיבית, חזקה שבעתיים דוקא מפני שאנחנו מסתירים אותה מפני הזולת ומפני עצמנו. שהרי אם נדבר עליה, כן, אפילו נחשזב עליה במפורש, ירגיז הדבר איזה שד, ואולי איזה אלוהים, והוא יקח אותה מאתנו כדי להתנקם בנו.
אין אנו מאמינים בשדים, אך יודעים אנו לבטח שישנם. עולם שלם של שדים טמירים, הסובבים אותנו, מגינים עלינו ורודפים אותנו. ישנם שדים טובים, המחסנים אותך בפני כדורים. הם שוכנים במטפ-חות-ראש, בכובעים מסוימים, ולפעמים גם ברסיסים ובקלעים ישנים. אולם ישנם גם שדים עוינים, הרושמים את שמך על כדורים.
"לכל כדור יש כתובת", אמר לנו פעם דודו הסייר, לפני שיצאנו לקרב הראשון. "כשהוא יוצא את בית-החרושת כבר רשומה עליו תעודתו. לכן אין כל טעם לפחד. זה לא יעזור לכם. אם תרוץ, תעמוד או תזחל על הארץ, הכדור שלך יפגע בך, וכדור זר לא יפגע."
ראיתי אותם בעיני ממש, את השדים הקטנים, מרחפים בבית* החרושת לנשק. אינני יודע היכן היה בית-החרושת, באנגליה או בגרי מניה או בצ'כיה, אך ראיתי את הפועלים, עושים את מלאכתם החדגו-נית ליד המחרטות הגדולות, מבלי לחשוב במי יפגעו כדוריהם, אב ביוונים, במינים או בארצישראליים. להם זה לא היה איכפת. הם חשבו על נשותיהם בלילה, על משכורתם הנאה, ועל הצעצועים שיקנו כמתנה לילדיהם. והשדים הקטנים הסתובבו ביניהם, כשהתווים המודפסים בידיהם, ועל כל כדור הדביקו תו. תוים אחדים היו ריקים, אך על האחרים היו רשומות כתבות: "יהודה כרמי, תל-אביב", בדיו אדום. משמע שיחטוף את הכדור בבטן או בראש, וימות. "ישראל דרור, כפר-סבא," בדיו ירוק. משמע שיחטוף אותו בקרסול ורק יאבד רגל. יתכן שבאותו רגע השתעשע ישראל עם בחורה על שפת-ימה של תל-אביב, ניתר בחול והתיז עליה מים, ולא ידע כלל שעל הכדור כבר רשום שמה