אני מוציא מכיסי עתון ישו ששמרתיו למטרה זו. אגי קורע בנדיבות לב את מחציתו ומוסר אותה לג'מוס. שנינו שוקעים בקריאת הכותרות, ומקנחים באותה שעה את הטמינו.
"זרגים נאלחים!" מקלל ג'מוס.
"מה כואב לך?"
"שמע מה שכותב כאן הפרשן הצבאי שלהם: אפילו יצליח ארגון האומות המאוחדות לכפות על הצדדים שביתת-נשק לשנים מעטות, אין ספק ששני הצדדים יזדיינו בקצב מוגבר לקראת סיבוב שני, שיכריע את גורל המאבק..." ג'מוס קורע את הדף ומקנח בו את אחוריו בקפדנות. "עוד לא גמרו מלחמה אחת וכבר חושבים איך להרוג את אלה שישארו בחיים".
"בוא, נסתובב קצת" אני מציע.
אין לנו חשק לחזור אל ערימות הגופות הרובצות מתחת לעצים,
יש לנו רצון להיות לבדנו. אנו מטיילים בשדות הכפר. מסביב מונחים על הארץ אבטיחים רקובים מעבר למקשה משתרעת גינת-ירק יבשה. שיחי-בר מלאים פירות. בעוד חודש-חודשיים יהיו גם אלה רקובים.
פירות רקובים, בתים עזובים. עמל של דורות הולך לטמיון,
לכמה שעות עבודה מפרכת בשמש היה זקוק כל צמח זעיר כזה? אינני אוהב עבודה חקלאית. פעם. בהיותי נער בן 10, עבדתי חצי שנה בנהלל, ומאז אין עבודה זו רומנטית בעיני. אינני יודע גם להבחין בין צמח אחד לרעהו. אולם ג'מוס הוא חבר באחד הקיבוצים של השומר הצעיר בנגב הרחוק. הוא יודע לקבוע בדיוק את זהותו של כל צמח.
מדוע משקיעים בני-אדם עבודה כה מיגעת באדמה, כשאינם מסוגלים להימנע ממלחמות המשמידות את פרי עמלם?
"אני לא יודע", מהרהר ג'מוס. "צמחים מתים ופירות רקובים הם הרבה יותר עצובים'מאשר פגר של בן-אדם. אחרי שאתה רואה את זה אתה לא יכול להאמין יותר באלוהים".