בחשאי בשעוניהם. הם מתחילים פתאום לגרד את זרועותיהם או להתמתח, ומחייכים ציוך אידיוטי כשהם מרגישים שהתבוננתי בהם.
מרחוק נשמעות יריות בודדות, מכיון מנצובה, שנכבשה אתמול על-ידי חברינו.
פתאום מונחים השעונים לפני עיניו של כל אחד. היה זה כאילו בהסכם חשאי. איננו מסוגלים עוד לרמות זה את זה. עינינו צמודות למחוגים, איננו חושבים עוד על דבר מחוץ להפוגה. תהיה הפוגה. לא תהיה הפוגה. תהיה הפוגה. לא תהיה הפוגה. תהיה הפוגה...
שש. שש וחמש-עשרה. שש ושלושים. שש ארבעים-וחמש. ארבעים-ושש. ארבעים-ושבע. עוד שלשים שניה, עשרים שניה, עשר שניות. שש וארבעים ושמונה.
ליד מנצובה מתחילה הפגזה גדולה. הרעמים גוברים והולכים,
כאילו רוכזו שם כל התותחים של החזית. התקוות עולות. זה יכול להיות סימן טוב. לפני התחלת ההפוגה הראשונה פתחו המצרים בהפגזת-סרק עצומה, חמש דקות לפני הפסקת-האש, לעם פנטזיה, ואולי גם כדי להראות לנו שלא הסכימו להפוגה מתוך חולשה. אומנם, הפעם אין זו הפגזת-סרק. הפגזים מתפוצצים באיזה מקום בקוים שלנו, אולי במנצובה, או בקיבוץ הסמור.
המטוסים הארורים שוב מופיעים ומחפשים. אנחנו מתכווצים ושוכבים כמתים.
אל אלוהים, רק לא למות עכשיו. אל אלוהים...
המטוסים מסתלקים. שש חמשים-וחמש. שש. שבע. שמונה. עוד שתי דקות. עוד דקה. ההפגזה נמשכת.
שבע.
ש - ב - ע.
ההפגזה נמשכת.
אולי שעונינו אינם מדויקים?