שצילמתי. אני מזכיר לה שצילמתי אותה יושבת ליד האלחוט. היא רוצה לראות. אני מציע שבדרך לקולנוע נכנס לביתי. הכל מתקדם לפי התכנית. אין לי כל חשק לבזבז שעתיים יקרות בקולנוע טפשי.
בחדרי אני שם לפניה ערימה גדולה של תצלומים. היא מפשפשת בהם, ובינתיים אני מוזג שתי כוסות עראק.
"לא, תודה!" היא מסרבת.
,.את חיילת או בובה?"
היא שותה כוסית. אני פותח את הרדיו. צלילי מוצארט נשפכים לתוך החדר. אני כורע בישיבה ערבית, מסתכל בה ומתחיל להריק את הבקבוק.
איזה חיים! ועוד שלשום בשעה זו שכבתי על ערימת קש מפורעש במנצובה, מוכן בכל דגע לקפוץ על הג'יפ כדי להדוף התקפה!
בין התצלומים סדרה של תמונות שצילמתי בשעת הטבח של לטרון. תמונה אחת, שצילמתי במרחק של מאה מטר מן הערבים המתקדמים, אחרי שרוב היחידות כבר ברחו ורק כיתות מעטות נשארו בשטח, מראה ארבעה בחורים עייפים עד מוות הנושאים על אלונקה בחור פצוע בחזה שחבריו הפקירוהו, כנראה, בשדה. התמונה צולמה במצלמה שמחירה שלוש לירות, אך היא מראה בבירור את פני הפצוע, את הדם המטפטף מחזהו ואת הבעת פניהם של מציליו.
"איזו תמונה נהדרת!" אומרת ג'וקי.
אני נזכר בפצוע. ברגע זה אני שונא אותה. כדי להתנקם בה אני מראה לה אוסף של תמונות-זוועה - את תמונת המצרי הקבור במשלט 125 אשר רגלו מזדקרת מתוך הקבר, תמונתו של סודאני הרוג, ששפכו עליו בנזין ושרפוהו מפני שהתעצלו לחפור