יש להם, לבני-אדם, מוסר משונה. נאה להרוג ולהשמיד, אך לא נאה לגעת בבחורה. ההגיון הפשוט מחייב כמעט את ההיפך.
עיניה עצומות ונשימתה כבדה. מוזר שאינני מתלהב. אני כאילו אינני נמצא כאן בכלל, אלא מרחף אי-שם ממעל ומביט בה ובעצמי, מעט בלגלוג ומעט בסלחנות. אני שוכב אתה כאילו כדי למלא איזו חובה שמישהו הטיל עלי, או כדי לשאוב לתוכי זכרונות שאוכל להעלותם שעה שאחזור לקרב, ואולי גם כדי להתנקם באיזו צורה מסתורית בעולם.
* * *
היא שוכבת לצדי, מחייכת, ועדינה מאד. היא מלטפת את שערותי, כאילו עשיתי לה טובה כלשהי. אני מרגיש כי מתחילה לעלות בי בחילה ואני מהרהר כיצד אפשר לקום מבלי להעליבה. שריריה התפרקו וגופה לאה, ושוב מזכיר הוא לי עתה את הגופות שבצדי הדרך.
"בואי, נלך לבית-קפה!" אני מציע, וקם.
"מדוע?" היא שואלת. נראה שאין לה חשק רב לקום.
"נדברתי עם כמה בחורים מן הפלוגה," אני משקר.
היא נאנחת, ומתלבשת. אני שותה עוד כמה כוסיות ערק, כדי לשטוף את הטעם הרע.
על אף ההאפלה תוססים החיים ברחובות תל-אביב. בתי-הקפה מלאים עד אפם מקום. המונים יוצאים מן הקולנוע. בצד השני של הרחוב מנסה מישהו לנשק בחורה, והיא צוחקת צחוק שופע.
,איזה חיים היום!" ישנה צהלה באויר, ואני שמח.
"למה רק היום? כך זה כל ערב!" מזכירה לי ג'וקי.
רוחי נעכרת. כל ערב! גם שלשום, גם ביום שלפני שלשום.
ידענו שקיימת אי-שם תל-אביב אגדתית, שמחה ורוננת, אך משום מה לא עלה על דעתנו שרועים שם אנשים חיים, צעירים