עקבותינו. הג'יפ השני עמד ליד ביתה של הישישה. נחצ'ה עמד לפניה וניפנף את אקדחו מול פניה.
"האת מאסארי! האת מאסאריד צעק. כרוב הבחורים האמין גם הוא כי לכל ערבי אוצר גנוז, קבור אי שם באדמה.
"מאפיש, יא חאואג'ה", יללה הזקנה בקול בכייני.
"פי! פי!" קרא נחצ'ה בכעס וירה ארבעה כדורים לתוכה. הכדורים הקפיצו את גופה המצומק שנשאר יושב בפתח נשען אל המשקוף. כך ישבה, מתה, באותה צורה שישבה כשראינוה לראשונה...
עתה מתבייש נחצ'ה במעשהו ואינו רוצה שיזכירוהו. אצלו זה תמיד כך. אין הוא מסוגל לרצוח בפשטות, לשם הנאה, כמו קבאב, ולהרגיש את עצמו כגיבור שתרם את תרומתו למאמץ המלחמה. מדי פעם, אחרי שרצח פלאח או שבוי, הוא משתדל לשכוח את מעשהו ומתרגז כשמזכירים אותו.
אולם קבאב אינו מוכן להניח לו. נחצ'ה הוא "אינטליגנט",
בעל משרד גדול, ורצח זה גורם לו, לקבאב, סיפוק רב. אם אדם כזה מסוגל לרצוח פלאחים, משמע שגם הוא, קבאב, שאיננו אלא פועל במוסך, יכול עוד להימנות על האנשים ההגונים.
לכאורה אי-אפשר לכעוס על נחצ'ה. אין הוא אשם. תאוות-הרצח תוקפת אותו כמחלה, והוא חסר ישע לעומתה. חוץ מזה הוא כחור כהלכה. לעולם לא ישאיר חבר פצוע בשדה. האם לא ירד במשלט 125 ברגע הנורא ביותר מן הג'יפ. במרכז העמדות המצריות, כדי להעמיס עליו את הגויה של נינו? ביחס לקבאב אינני בטוח כל כך. לא הייתי רוצה לצאת אתו, לבדנו, לסיור מאחרי קוי האויב.
"מה יש?" שואל קבאב. "אתה מתבייש שהשכבת את הערביה הסרוחה הזאת?"
"די כבר! מה אתה חולם כל היום על ערביות?" טרזן יוצא