הקטנה רצה אליו ומקימה צעקה היה עושה לי משפט צבאי!"
"אני לא הייתי עושה את זה", קובע טרזן. "לדפוק ילדה ואחר-כך להרוג אותה, זה כבר יותר מדי!"
"רק אל תעשה את עצמך צדיק", תוקף אותו קבאב. "אתה חושב שאני לא יודע שכולכם חולמים לפני כל התקפה לתפוס בחורה ערביה?"
"פשוט אין הזדמנות", מעיר הצוציק בצער. "עכשיו הן תמיד בורחות לפני זה. אם כבר נשארת מישהי אז זו זקנה כמו באלדאבה".
"אבל איך שהגוף שלה קפץ כשנחצ'ה תקע לה את הכדורים",
נזכר קבאב. "עם אקדח כזה אפשר להרוג שלושה חמורים בכדור אחד".
נחצ'ה מסתכל בפארבלום שלו, כאב בבנו הבכור. "קודם רצו לתת לי מאוזר מחורבן. אבל אני ראיתי את הפר הזה אז אמרתי להם - או זה או כלום. אז הם נתנו לי אותו".
"חמור!" אומר ג'מוס. "מאוזר הרבה יותר טוב. לא הייתי נותן את הכלי שלי בשביל שלושה פאראבלומים".
ג'מוס מקנא בנחצ'ה. הוא היה הראשון שהביא אקדח לפלוגה, ובעצם היה הוא אבי אופנת האקדחים. יום אחד חזר מחופשה כשמאוזר ענק תלוי מחגורתו וכמעט מסיר מעליו את המכנסים. הוא טוען שקיבל אותו מהקיבוץ שלו כמתנה, אך קרוב לודאי שסחב אותו ממחסן הקיבוץ. במשך זמן מה עמד המאוזר שלו במרכז ההתענינות הפלוגתית, אולם כאשר הופיע נחצ'ה עם הפאראבלום נדחק המאוזר לפינה. הכל מסכימים שהפאראבלום הוא יותר יפה.
מאז התחיל מרוץ-האקדחים. נקבע חוק אילם - אין זה נאה לאיש הפלוגה להתהלך בלתי-מאוקדח. למג"ד אין אקדח. גם לסמג"ד איו אקדח. אולם לרוב אנשי הפלוגה נמצאו במרוצת הימים אקדחים מסוגים שונים ותקופות שונות - החל מן האקדח החלוד של טרזן,