"אני עוד אראה לכם!" רותח הצוציק. "את הערבי הראשון שנפגוש אני אשכיב בכדור אחד!"
"שילינג בשביל כל ערבי שתהרוג עם הצעצוע הזה", מציע נחצ'ה.
"אני נותן עשרה גרוש", מעלה קבאב את המהיר.
כולנו צוחקים. הצוציק מגוחך קצת. לולא פרצה המלחמה היה יושב עתה על ספסל הלימודים ומשנן את ההיסטוריה של יהדות ליטא במאה הי"ט.
האקדח, משום מה, אינו מתאים לו. איו הוא תלוי על גופו כאותה טבעיות נאה כעל גופם של טרזן או ג'מוס. רק הצוציק אינו צוחק. פניו קודרות.
"אל תתרגש!" מנחם אותו נחצ'ה. "בואו, נשתה עוד משהו".
"זו גם כן שתיה?" מתמרמר קבאב. "אני יכול לגמור חבית של בירה מבלי להרגיש כלום".
"צריך לשתות קוניאק בחיל הזונות הזה".
"אני בטוח שיש להם! הקצינים שלהם בודאי לא שותים בירה, הסמרטוט הזה מן הקנטינה בודאי יש לו קוניאק במקום נסתר". איש-הקנטינה יושב ליד הדלפק ומסכם חשבונות.
"הי, אתה שם!" צועק לו נחצ'ה. ההוא לא זז.
"אתה רוצה עוד חור בתקרה?" נחצ'ה מרים את הפאראבלום ושם את אצבעו על ההדק.
"מה אתה רוצה?" איש הקנטינה מואיל בטובו לקום ולגשת אלינו.
"תביא בקבוק קוניאק!" תובע נחצ'ה.
"אין לנו קוניאק. לפי פקודות מטכ"ל אסור להביא משקאות לשטח של מחנה. גם את הבירה אנחנו מביאים באופן פרטי".