והן כשתי אבני ברקת.
לבי צמא לרגע שקט...
במבי שרה במקלחת השניה. יש לה קול יפה, והיא אוהבת לשיר.
אולם אין היא שרה עתה לשם תענוג. השיר משמש לה כשלט אזהרה, האומר: "לא להיכנס - המקלחת הזאת שמורה כרגע לנשים בלבד".
יש לנו מאה ועשרים בחורים בקורם המם-כפים, ורק שלוש מקלחות. מכיון שבמבי היא הבת היחידה שלנו אין אנחנו יכולים להקציב לה מקלחת מיוחדת. לפיכך עליה לשיר כדי למנוע את כניסתם של הבחורים בשעה שהיא רוחצת.
אני מצטרף לשירה. השמיעה שלי לקויה ביותר.
"מי זה שם?" צועקת במבי, מעבר למחיצת הבד המפרידה בין שתי המקלחות השכנות. יש לה מבטא רוסי מובהק.
"אורי, מפקד-כיתה-לעתיד-לבוא, לפקודתך!"
"אם תפקד על כיתה כמו שאתה שה תשאר כעבור שבוע מפקד-בלי-כיתה".
"טפשונת, זוהי רק המקוריות שלי. איני יכול לחזור על מנגינות שחיברו אחרים".
"סוף העולם, לא ידעתי שאתה קומפוזיטור".
"אם לא תפסיקי לצחוק לי, אציץ מעל למחיצה"
"רק תנסח, ואני אשים לך מחר בבוקר תמיסת-יוד על הפצעים שלך ש תקפח עד לשמים ותגיד שלום לאלוהים".
"טוב, אז לא. אז רק ספרי לי".
"מה?"
"יש לך גוף יפה?"
"ככת אני יכולה לסבול".
"מה הצבע?"
"שתוק כבר. אני צריכה לשיר".