ג'מוס ואנכי יוצאים אחרונים מאהלנו ומתקדמים בפסיעות עצלניות לעבר המטבח. אין אנחנו נושאים אתנו כלי-אוכל.
"גועל נפש, איך שאנשים נדחקים בתור", מעיר ג'מוס בקול רם.
"חוש העדר", אני מסביר, בג'סטה של עליונות.
האחרונים בתור מעיפים בנו מבטים זועפים למחצה, אך איננו שמים אליהם לב. אנחנו מקיפים את צריף המטבח ונכנסים לקודש הקדשים, נוטלים לנו כלי-אוכל מן הערימה השמורה לקצינים ויוצאים בעד הדלת השניה לרחבה הקטנה שבפתח אוהל-האוכל. התורנים מחלקים שם את המנות לראשוני העומדים בתור.
"אהה, האריסטוקראטים כבר הופיעו", צועק אחד מן הסוף.
ג'מוס מעיף בו מבט קריר, ואינו משפיל את עצמו לתגובה.
"אולי תסלקו מכאן את פרצופיכם הנאלחים ותעמדו בסוף' התור?" מעיר הסמל התורני.
"ששששש, כך אין מדברים אל מפקדי החטיבות", מלמד אותך יושע השמן. "אולי יואילו כבודכם להסב לנו פעם את הכבוד הרב ולעמוד אתנו בתור של האנשים הפשוטים?"
הטכס הזה חוזר שלוש פעמים ביום. הכל יודעים שאנחנו לא נעמוד בתור, והכל השלימו עם עובדה זו מזמן. לוא היינו עומדים לפתע בתור היו אלה מרגישים עצמם מקופחים, כאילו הציגו להם סרט אימונים על לחימה-בשטח-בנוי מבלי להוסיף אליו, כדרך המסורת, סרט של מיקי-מאח.
לכאורה לא היה איכפת לנו שנעמוד בתור. זה היה יכול להיות אפילו נעים. אולם משום מה מרגישים אנחנו שתהיה זאת בגידה בפלוגת-הג'יפים שלנו, אם אנחנו, נציגיה הרשמיים, נעמוד בתור יחד עם שליחיהן של פלוגות חיל-הרגלים ה"פשוס". אחרי הכל, "האצילו, מחייבת". אצלנו, בפלוגה, אין איש עומד בתור. בעל המרפקים