לפני ארבעה ימים לאורך כל החזית, ושכל גדודינו משתתפים בהם. אנו, אנשי הקורם, נחשבים לחומר אנושי יקר מכדי שנשותף בקרבות לפני סיום הקורס.
"כלב מי שנשאר פה לשחק בתרגילי-סדר כששם יש קרבות", צועק מוגדק הרזה מן העבר השני של האוהל. מונדק הוא אחד הטיפוסים הפופולריים ביותר בקורס, מאז נחר בקול רם בשעת ההרצאה האחרונה על באליסטיקה.
"עד שאנהנו נבוא לשם לא יהיה מי שידפוק את המצרים!"
"מי צריך בכלל את הקורם המחורבן הזה ל כטוראים היה לנו יותר טוב!"
"אנחנו עשינו את כל העבודה השחורה, ועכשיו יבואו איזה אנשי גח"ל ומח"ל ושמח"ל לשחק כובשים על חשבוננו!"
אני מעיף מבט מעבר לכתף. המפקדים בולעים את מנותיהם בדומיה, ומעמידים פנים כאילו לא שמעו את המהומה. בסתר לבם מוכנים גם הם להסתלק מן הקורס ולהצטרף ליחידותיהם. אבל משמעת היא משמעת.
ג'וקר מתקרב אל שולחננו. הוא נושא צלחותיו על קצות אצבעותיו, כמלצר.
"ובכן, יוצאים הלילה?" לוחש ג'מוס.
"או-קיי, או-קיי! אם אתם רוצים ליהרג, נוכל לזוז מכאן".
מאז אמש עסוק ג'מוס בארגון בריחה קיבוצית של אנשי* הג'יפים מן הקורם.
"ובכן, שימו לב", הוא לוחש לנו. "לא לוקחים כלום. רק את הרובים, תחמושת, כלי רחצה וקובעי-פלדה. את הבגדים נשאיר בינתיים פה".
"איך נגיע לגדוד? היודע אתה בכלל איפוא החזית?"
"לא חשוב, נגיע, נעלה על אחת ממכוניות-האספקה בכביש."