לכל אחד מאנשי הג'יפים נשיקה ומטפחת אדומה, והתנתה תנאי שכולם יחזירו לה את המטפחות בגמר הקרבות כשהם בריאים ושלמים. באמת קשה לתאר את השנה האחרונה בלי במבי וחברותיה, אותן הבנות המעטות שהצטרפו לגדודים הקרביים, כאלחוטאיות, חובשות וסמלות-סעד. אך אין ספק שהן שילמו מחיר יקר בעד שרות זה. הן הקריבו את אופין הנשי.
"אז מה אתה מבלבל את המוח? אם אתה רוצה בחורה עדינה, איש לא ביקש ממך שתשא אותי לאשה. אני כבר אמצא לי בחור".
* * *
"לבי צמא לרגע שקט, נוסעת את רחוק-רחוק..."
אני יוצא עם במבי לסייר במשלטים. אכלנו את ארוחת הצהרים לפני זמנה, כי הטבחים מתכוננים לפעולה גדולה. חבורה של צלמי קולנוע, בלוית סופרים צבאיים, אנשי תרבות ועוד כמה יצורים מסוג זה הגיעו לכפר, ולמענם עומדים לביים מחדש את כיבוש הכפר. למען היופי הציתו שלושה בתים, וכל אנשי הדרג העורפי של הקורס - טבחים, נהגים ואנשי הקנטינה - צוידו בסטנים, מקלעים ורימונים. עליהם לכבוש את הבתים בתרועה גדולה, למען הסרט.
"איזה צחוק!" אומרת במבי, ומסתכלת מרחוק במחזה. טבח אחד חבש תרבוש ומשחק תפקיד של שבוי מצרי. אחד הצלמים מסביר לטבחים בדיוק כיצד יש לכבוש את הכפר. כל כלי הנשק יורים בבת אחת - סטנים, רובים, מקלעים.
"לוא היה להם תותח היה יורה גם הוא יחד עם הסטנים", לועגת במבי. "ואחר-כך שולחים את זה לכל העולם כדי להדגים איך גבורינו כובשים את כל הארץ במחי יד אחד, וכל המשתמטים בתל-אביב ימחאו כף. גועל-נפש".
אנחנו עולים על הרכס. מולנו המשלט הגדול של שייקח. אבל